צילום: אלכס מורוזוב

שמי אסנת מירל אורון, נולדתי עם תשוקה בורידים לכתיבה מרגישה שיש בה התבוננות פנימית.

אני גאה להביא לעולם אתר, המאגד בתוכו יצירות שכתבתי, כחלק מתהליך התבוננות פנימית רב שנים, שהחל בהיותי נערה, 

ומביא לידי ביטוי את מילות המפתח המדויקות לי ואת מהותי, ובו אני מציעה שירותים הקשורים ל'כתיבה מרגישה',  כחלק משליחותי בעולם.

מה היא 'כתיבה מרגישה'? / אסנת מירל אורון
מעט מורכב לתמצת צמד מילים זה, המהווה שליחות עבורי, שעמו אני מתהלכת בעולם, יום יום, שעה שעה, 
ויחדיו אנו עושים דרך משותפת במסע החיים כבר מגיל 7, ומחוברים כאחד, עד מחנק, עד אושר, עד בערה בעצמות. 
ובכל זאת אנסה להסביר מה היא כתיבה מרגישה:

* כתיבה מרגשת, הנובעת מרגש ונוגעת ברגש וברגישותה מסוגלת לרגש ולהרגיש פנימה את הרגשות והחוצה את העולם.

* כתיבה הממחישה את היכולת שלי כאישה רגישה מאד (והילדה שהייתי) להרגיש את מי שנוכח מולי, להתחבר אליו, לראות אותו עמוק פנימה ולהיות מסוגלת לכתוב ממעמקי לבי את לבו.

* כתיבה המשמשת כצינור להעברת מילים, המגיעות אלי מתוך הרוח והעומקים, ובתחושת שליחות להיכתב ולהיאמר בלי פילטרים, מוצאות את מקומן על הדף, ככה מעצמן.

* כתיבה רגישה הבאה מאהבה ומיועדת למי שיש בו רצון להתחבר פנימה ולכתוב את האמת הנכונה עבורו, וככזו שנבחרה  להיכתב הרי שהיא המדויקת והנכונה ביותר עבורו.

* כתיבה המרגישה שליחות לכתוב עצמה (עצמי) באותנטיות מתוך מקום של חיבור והתבוננות פנימית ומאפשרת לי למצוא בתוכי מילות מפתח של מזור, נחמה ואמת, מדויקות עבורי, 
המגיעות מתוך הלב והנשמה, וכשהן נכתבות ממני והלאה לעולם, אני נמלאת התרגשות וחיות, עיני בורקות ונשימתי מתרחבת.


מהיכן באות לי המילים? / אסנת מירל אורון
להתהלך בעולם חשופה. לחוש הנטוע, הצומח, את העץ הערום מעלעליו ואת זה המט ליפול.

לכאוב הבולען הנפער ואת רעד האדמה ואת תופעות הטבע הבוחרות חיי אדם.

לחוש הרעמים בעוצמה. את טיפות הגשם הניתזות. את השמש המחממת. ואת זו הקופחת.

לכאוב אם ששכלה ילד. את כל הנקטף בטרם עת, הנובל והקמל. את העובר שלא שרד הלאה מהרחם לחוץ.

את החולי הקיים. את אותם הסובלים הבוחרים לשים קץ לחייהם. מתוך החרם. הנידוי. הטראומה. האבדון. הבדידות.

להיעצב למשמע אלימות ורצח כלפי בני אדם, כלפי נשים, מהצתה, מהסתה, מניכור, מירי, מאכזריות, משבי.

להתרגש מתרומת איברים ואצילות נפש של משפחה. שמתוך מוות ורגע קשה מנשוא, בוחרת להעניק חיים.

להרגיש לבבות של בני אדם, לראות מי הם באמת, לתת מקום לאנשים. לאהוב אדם באשר הוא.

להתרגש מצחוק של תינוק ורוך של מגע. ממילות אהבה. מקולות של תפילה. מצלילי מנגינה. 

מתובנות, מהתפתחות רוח, נפש. מהתבוננות פנימית וצמיחה.

להרגיש הכאב והפחד, השמחה והחמלה. להתרגש מההתרגשות. 

להנביט את המילים מהמקום הזה. מהמקום הזה בדיוק.

מהמקום הנוגע עמוק בלבי, הפגיע, העדין, המרגיש ללא לאות, את כל אותם הדברים החודרים אותו פנימה. וזועקים להיאמר. להיכתב.

מהמקום ההוא הטהור והזך. והרך. והעמוק. המרגיש אמת. כאב. סבל. שמחה. כוונה. הכוונה. 

אהבה. חמלה. התרגשות. המרגיש. הכל.

בדיוק מהמקום הזה נולדת בי המילה הכתובה. העמוקה. המדויקת עבורי. השורשית. זו הנובעת משורשי נשמתי.

וכשהיא נולדת, היא מביאה עמה התרגשות לחיי.

להרגיש. להתרגש. לחיות. לכתוב. לחיות. ושוב להרגיש. ושוב להתרגש. ושוב לחיות. ושוב לכתוב. כך נראה מעגל החיים שלי.

ובדיוק כך אני משתוקקת למילה הכתובה. ממש כך. בדיוק.

מהיכן מגיעה העבודה הפנימית לחיי?/ אסנת מירל אורון 
ולפעמים זאת הרוח, הרוח הנמצאת בנשמתי, והעומק להבין את הנשמה עד הסוף.

ולפעמים זאת הכמיהה, הכמיהה לעולם טוב.

הבנות נופלות ומעוררות בקיומן, והלב, הו הלב. שעשה לו דרך ארוכה. על בשרו. לתת לו מקום.

להבין שהוא ראוי. ולפעמים זאת הרוח. ולפעמים זה הלב. ולפעמים זאת הנשמה.

שמלטפים אותי במשב פעימות נשמתי, ומזכירים לי שעבודה פנימית, היא הדרך שבוחרת בה. מרצון. 

בוחרת בדרך התבוננות הלב.