הנצחה

                                                                                                                                                                                                         
                                                                                                                                                                                                    צילום: אלכס מורוזוב

כאישה רגישה מאד המרגישה את מי שנוכח מולי, הכתיבה שלי מרגישה ומסייעת לי להתחבר לאדם הנמצא מולי, 

להרגיש ולראות אותו עמוק ברגש פנימה, ומשם נובע הרצון לכתוב מילות הנצחה ולכתוב ממעמקי לבי את לבו של האחר.

מהיכן מגיע החיבור שלי לעולם ההנצחה?/ אסנת מירל אורון
כילדה רגישה מאד, כבר מגיל 7, הייתי מקשיבה ברדיו לשירי ימי הזיכרון והשואה, 

מקליטה אותם בטייפ של פעם, ומקשיבה לשירים אלו כל השנה, וכותבת דפים על גבי דפים.

שירים אלו נגעו בלבבי עמוק פנימה, הרעידו בי את כל נימי נפשי, כיווצו את הלב שלי עד צמרמורת,

גרמו לי לחוש עד כאב את שכול ואובדן המשפחות, את הקושי התהומי של האימהות, את העצבות הבלתי נתפסת, את המקומות הפצועים.

 ולצד כל זה ביקשתי, בתחושת שליחות של ממש, לגעת בנשמות ולהביא תקווה, אור וריפוי למקומות הכואבים הללו. דרך המילים.

כשהייתי ילדה בת 10 באחד הימים בהם הרוח השתוללה ושרקה חזק, חציתי את מגרש בית הספר בהפסקה, כשלפתע היה רעש נוראי. 

גג פיברגלס מבניין סמוך נעקר ונפל על ילדים ששיחקו במגרש בית הספר ובאותו מקרה ילד אחד נהרג. גיא ורון ז"ל.

רצתי למתחם בית הספר וצפיתי מלמעלה על מגרש שותת דם. ילדים מוטלים. בוכה. המומה.

באותו רגע הבנתי שהחיים עלולים להיגדע, בלי הודעה מוקדמת מראש. ככה פתאום.

ומאז המקרה כילדה אספתי כתבות על המקרה, והייתה בי תחושה שצריך לזכור ולהנציח. וכתבתי.

ובכל עת של רוחות סוערות, כשהעצים מתנדנדים ומאיימים להיעקר והרמזורים מטים ליפול,  

עולה בי תחושת מועקה ואני חוזרת בזיכרוני לרגע ההוא, ליום בו הכל התעופף באוויר. בעיקר תחושת התמימות.

אני מרגישה תחושת שליחות של ממש להנציח ולעשות הסברת הלב והנשמה, בארץ ובעולם, בהעברת תחושת הכאב על האובדן הבלתי נתפס של נשמות טהורות, 

להתפלל לשובם של לבבות פועמים נעדרים ולשלוח אור ולחזק את ידו של כל מי שמבקש. ואת הלב.

ובדיוק ממקום זה נובעת תחושת חובת ההנצחה שלי.


הטקסטים הבאים מוקדשים להנצחתו של סבי ישראל ז"ל, היקר מאד ללבי:
*** שרשרת מגן דוד עם כיתוב 'ציון', מתנה שהבאת לי בהיותי בת 12 לרגל בת המצווה, מועד המציין הפיכת ילדה לנערה,
יום יום מונחת על גרוני, החלון לנשמתי, לזכור ולא לשכוח לעולם.
אתה המודל שלי להשראה, טוב הלב ותמימות ילדית, שהיו אתה, הערכים שאט אט נכחדו מהעולם.
לכל אדם יש דמות שאותה הוא זוכר ברגעיו הקשים ולא רק, האדם הזה שהוא חותר להיות,
האדם הזה שמדבר אליו בלבו, הזיכרונות, העבר, מה שאתה בשבילי.
אני רוצה לספר לכל העולם ולצעוק את זה, שהיה קיים פעם אדם מבוגר עם נשמה של ילד, אדם שזאת זכות להכיר.
המלחמות שעברת, משפחה וילדה שאבדת, השואה האכזרית אליך, הגבורה שברחת ובחרת, לא לקחו ממך צל של תמימות.
התפילות שפיללת, האמונה שהצילה אותך ממצבים סופניים, המבט האמיתי, הטוב האולטימטיבי, הנתינה ללא רצון בתמורה,
היושרה והיושר, הכנות, הכבוד, החום, הנדיבות, האדיבות וטוהר מבטך.
הבנתי לאחרונה, דרך שירים שכותבת, שכשאני כותבת אותי, אני מזהה אותך,
שחלק גדול מאישיותי ספג אותך, שגם שאינך מוחשי בחיי, אתה נוכח, נמצא, קיים, ממשי, שאני זה בזכותך.
מודה לאלהים על הזכות שהיית לצדי בילדות, לכבוד הוא לי שהיית בחלקי ואודיך צרוב בי.

*** על החיוך מלא כוונות טובות, על התמימות, האמונה, על שזכיתי שתהיה לי סב,
על שהיית לצדי בערפל וברגעי החושך, מודה אני עכשיו.
צבאותיך ידעו מלחמות, גופך ידע מכאובים ותהפוכות, 
לצבא האדום הצטרפת, ניצלת, אך איבדת חלקיקים מגופך, משפחה, דם מדמך,
גם כשחטפת כדור מילימטר מהמוח, שרדת באומץ, בגבורה, לא אבדה לך הרוח.
אין ספור דרכים ללב שלי סללת, דמותך חקוקה בי, חסרונך לא מרפה בה.
הכאב קשה מנשוא כשאתה לא פה, או או או סבא... על החלל שבי הותרת.
הכבוד וערכיך היו לי למורשת, אני זועקת... הו סבא... לאנשים כמוך זקוקה המולדת.
בבדידותי העמוקה נדרש לי חיבוקך, על סיפונך נותרתי כאן, מוטלת חנוקה.
באמונתך מנסה לדבוק, התהילים אליו פיללת,
אך לפעמים חמקמקה, הדקות הזאת נוגעת, לא נוגעת, וגופי כאוב פצוע.
שלוותך נצורה בי, דמותך חקוקה בי,
הספינה שלך הטילה את העוגן בלבי בנפש פנימה,
גם כשדמותך איננה, הצוואה שלך נותרה בי ועודנה.
יום יום אתה נצור בזיכרונותיי,
גם כשפיסית אתה לא פה,
הנשמה שלי כרוכה בך,
אוהבת אותך לנצח נצחים. 

*** יש חוויות שנצרבות לי בגוף. דמעות בעיניים ולב נרגש ברגעים בהם אני בקרבת ספר תורה, 
מעמד קדוש המזכיר לי את סבי ישראל ז"ל, שהיה לוקח אותי עמו בילדותי לבית הכנסת.
טעם מיוחד אוחז בפי כשאני אוכלת לביבות, המזכיר לי שבכל הזדמנות שהייתי מגיעה לביתו, סבא היה נערך עם מלאי של לביבות טריות.
דופק מהיר פועם בי ברגעים שאני נמצאת בגן העיר, 
רגעים המזכירים לי כיצד ישבתי עם סבא וחברים והקשבתי לסיפורים בקשב רב.
כשאני חושבת על האדם שאני שואפת להיות, עולה בי טוהר מבטו, 
הלב הנקי והתמים שלו, הקדושה שבו, האור, האופטימיות, האמונה, רוחב וטוב הלב.
סבא טהור שהיה לי השראה ומודל לאדם טוב מטוב.
שחיבר אותי לעיר ראשון לציון, שכל טיול במרכז העיר מזכיר לי אותך.
שמחפשת את הלב והמבט שלך במערכות יחסים.
שהיית מלא בנתינה וברוך.
וקראת אותי כמו ספר פתוח.
ואהבת אותי וחיבקת אותי וקיבלת אותי באמת.
כמו שאני.
בדיוק.

*** חייך לא היו פשוטים, אבדת את משפחתך בשואה ואת בתך שרה ז"ל, והיית חולה בסרטן ולמרות כל התלאות בדרך, 
בזכות אמונתך, עודדת את הסובבים וזכית לניסים גלויים.
יודעת שאם היית חי עכשיו, היית כואב מאד את מצב המדינה, עד עמקי נשמתך ועדיין מצליח לחזק את הסביבה.
להאמין.
להתפלל.
שמחה שזכיתי בך לסב, איפה ישנם עוד אנשים כמוך?
אוהבת אותך כל כך.
זוכרת אותך תמיד.
בכל תא ותא בגוף.
ועם כל חדרי הלב.
ובזכרון הנשמתי הצרוב בי.
ובמהות שלי.
סבא אהוב שלי, אהבתי, אוהבת ותמיד אוהב,
באשר תהיה, אהיה,
באשר לבך, לבי,
כרוכה בנשמתך לעולמי עד.
יהי זכרך ברוך לעד, אמן ואמן!