מילותי בצל מלחמת ה- 7.10
צילום: אלכס מורוזוב
השבעה באוקטובר/ אסנת מירל אורון
ויהי בוקר יום שבת
והארץ הפכה תוהו ובוהו
וחושך על פני הלב.
ואיך נתחיל מבראשית?
ולא באו לי המילים/ אסנת מירל אורון
רציתי לכתוב אתמול שיר על הטלטלות שלנו כעם.
מאז ועד היום. ולא באו לי המילים.
על היותנו עם מתאחד, זוכר ולא שוכח, המרכין ראש אל הקברים ובתי העלמין.
ולאחר מכן רציתי לכתוב את היכולת שלנו להרים ראש, בתקווה אל השמיים.
ולא באו לי המילים.
יש רגעים שנאלמות בי המילים.
נכתב בעקבות החלטת משפחות חטופים להצטרף לטיסה לארצות הברית בצו השעה/ אסנת מירל אורון
מי יתן ונזכה להדליק אור במנהרות.
להשכין אחדות במקומות מפולגים.
לחמול ולשים עצמינו בנעליו של מישהו אחר,
ולא נשפוט.
ונזכה לחבר ולהתחבר.
אין לנו דרך אחרת.
ולא ארץ אחרת.
וחובה עלינו להיות אדם לאדם, תחילה אדם.
וזו גם הזכות.
אחרת מה נשאר לנו?
שולחת חיבוק לכל המשפחות שעושות את המאמצים להשבת חטופינו. יקיריהם. כל אחד בדרכו.
לא יכולה להפסיק לחשוב על... / אסנת מירל אורון
לא יכולה להפסיק לחשוב על כל החטופים.
על קשישים. וגברים. וחיילים. ונשים. וילדים. וטף. ותינוקות.
על המראות שראו. על הזוועות שחוו.
ועל המשפחות שלהם, שמחכות לשובן.
אזוקות בתוך המחשבות.
שבויות בתוך הכאב.
עם מבט חטוף.
ולב חטוף.
חנוכה בצל המלחמה/ אסנת מירל אורון
וּבְשֵׁם כָּל הָאוֹרוֹת שֶׁל כָּל הַנֵּרוֹת שֶׁל כָּל הַחֲנֻכִּיּוֹת.
וּבְשֵׁם נֵס פַּךְ הַשֶּׁמֶן וּבִּשְׁמָם שֶׁל כָּל הַנִּיסִּים כֻּלָּם.
וְעִם הִתְכַּוְונְנוּת מְלֵאָה וּבִּתְפִילַּת הַלֵּב,
אֲבַקֵּשׁ שֶׁיֻּחְזְרוּ אֵלֵינוּ חֲטוּפֵינוּ וְלוֹחֲמֵינוּ לְשָׁלוֹם
וּבִּשְׁלֵמוּת וּבִּבְרִיאוּת וּבִּמְהֵרָה.
וְיָאִירוּ אֶת הַמַּחְשַׁכִים בִּזְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ.
וּבְתִקְוָוה.
וְנֵדַע, נֵּס גָּדוֹל הָיָה פֹּה.
הותר לפרסום/ אסנת מירל אורון
עִם כֹּל "הֻתַּר לַפִּרְסוּם" מִתְכַּוֵּץ לִי הַלֵּב.
עוֹד נְשָׁמָה נִקְטְפָה וְחַיִּים שְׁלֵמִים שֶׁהָיוּ וְאֵינָם וְהַשְּׁכוֹל שֶׁתּוֹפֵס כֹּל פִּינָהּ, כָּאן, בְּאַרְצֵנוּ הַקְּטַנָּה.
עוֹד מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּגְדַּעַת וַהֲמוֹנֵי נְפָשׁוֹת מִתְפּוֹרְרוֹת לִרְסִיסִים קְטַנִּים. וְאִמָּהוֹת שֶׁחָרַב עֲלֵיהֶן כֹּל עוֹלָמָן.
וּמַחֲשָׁבוֹת, שֶׁאֵינָן מַרְפּוֹת, עַל יִסּוּרֵי חֲטוּפִים. חֵלֶק מֵאִיתֵנוּ.
וְעַל אוֹתָם שֶׁשָּׁבוּ מֵהַתֹּפֶת הָאֲיוּמָה.
הַלְּוַאי וְהָיָה נִיתָּן לְהַחֲזִיר אֶת הַכֹּל לִתְקוּפָה שֶׁלִּפְנֵי הַשִּׁבְעָה.
לְהִתְעוֹרֵר מֵהַחֲלוֹם הַמַּבְעִית.
וְלוֹמַר "חֲלוֹם טוֹב, חֲלוֹם שָׁלוֹם".
וּלְבַטֵּל הַגְּזֵרָה.
כְּמוֹ לֹא הָיְתָה.
וּלְהַתְחִיל מֵהַתְחָלָה.
שפת האמהות השכולות/ אסנת מירל אורון
אתמול הגיעה אם שכולה לחזק אם שכולה אחרת בשבעה, בשעתה הקשה.
ישבתי מהצד ודמעתי את הרגע הזה.
התרגשתי מעוצמת הלב והרגישות.
מכוחה של תמיכה נשית.
מגדלות, אצילות ומה שאני מגדירה- כהצילות הנפש (לגמרי מהמילה הצלה).
מיכולת התמרת הכאב העצום והאובדן לנתינה כה טהורה.
באותו רגע הבנתי את כוחה של שפה משותפת מתוך אחדות הגורל.
ונפעמתי איך ברגע שברירי אחד, אימהות שלא מכירות כלל, במבט אחד מאם לאם. יודעות ומבינות.
והצטערתי בצערן.
וכאבתי את כאבן.
ואת כאב כל האימהות.
והמשפחות.
והחטופים.
והמדינה.
והשכול.
והצער.
אישה רגישה בצל המלחמה/ אסנת מירל אורון
לפני השבעה באוקטובר קרה רצף אירועים שהפגיש אותי עם תחושת זמניות החיים.
בתור אישה רגישה מאד, המרבה לחקור את הרוח והנפש,
ניסיתי להתבונן מה הוא אותו רצף האירועים המפגיש אותי עם תחושת זמניות החיים, וכשפרצה המלחמה ידעתי שהרגישות הגבוהה שלי, הרגישה זעזוע שקרב ובא. שהפרטי שלי התערבב עם זה של המדינה. ועדיין.
אני שאחרי השבעה באוקטובר כואבת על כל הותר לפרסום.
וכל משפחה שכולה. ואת יסורי החטופים. ואת תחושת החטופה שצפה בי. נותנת לה מקום.
מנסה לקבל את ההבנה שאין שליטה על כלום והחיים לא צפויים ואנו כה זמניים בעולם הזה ולשחרר את הפחד. ולהתפלל לטוב.
לא פשוט בעולם כזה, להיות רגישה ומרגישה כל שבריר תחושה, ברמת החלקיקים. המילים. והאותיות.
אך יודעת שמאותו המקום בדיוק, נובעת היכולת להרגיש את הבריאה. ואת האנשים. להיות נוכחת בחיים. על הצחוק והדמע. והשטות. וההתרגשות. והמוסיקה. והריקוד. והיצירתיות. והכמיהה. והאהבה. וההקשבה. והלב. והנשמה.
וברגע כזה בדיוק עולה בי תחושת השלמה על מי שאני.
על כל המורכבות. העומק. והרגישות.
ומודה על מה שיש, על הטוב, לצד הקושי בלהיות אישה רגישה מאד.
שאלות ותהיות/ אסנת מירל אורון
בעת האחרונה מוצאת עצמי מתבוננת. ושואלת שאלות.
על מהות, משמעות ומשך החיים. ועל המוות. והשכול. ועוצמת הכאב. והמלחמה.
ומאפשרת לעצמי לא לדעת ולא להבין.
ולפסוח בין השאלות.
ולהכיל את כל התהיות.
מוציאה מהסביבה הפיסית שלי, והפנימית, כל מה שלא חיוני לי ומוסיפה לביתי מילים ומסרים עם משמעות.
עושה לי חיוניות ובית עוטף ועטוף. שנעים בו.
ומפנה בו מקום לאהבה.
ומזמנת לי חיבורים של לב.
ומחבקת את ילדיי.
ועושה לי שלום פנימי.
כשברקע כל העת, מהדהדת בי המילה פשטות.
ומייחלת לה באמת.
לעמי.
ולי.
יום האישה- בצל המלחמה/ אסנת מירל אורון
את יום האישה הזה חשוב לי להקדיש לכל הנשים החטופות, הנמצאות במחשכים, ומייחלת לשובן לאור, בבריאות, במהרה ולשלום.
ומבקשת לחבק את כל הנשים, האימהות, שנאלצו להתמודד עם השכול ו/או עם חטיפת היקר להם/ן.
ורוצה להוקיר את כל אותן שעושות עבודה ודרך. מעזות להתבונן פנימה. בלב. ולחבק ולקבל אותן, הן.
לכל אלו שקיבלו החלטות אמיצות בחייהן.
לכל אותן שחשות שליחות להפוך את העולם לטוב יותר.
לכל האימהות ולכל הבנות לאימהות, ולאלו שעושות כל שביכולתן ללמוד להיות טובות יותר. טובות איתן. ואוהבות.
לכל הילדות השקופות, הרגישות מאד, שעשו להן דרך להבין שהן נשים ראויות ונראות.
לכל הנשים החד הוריות, הגרושות.
לכל היולדות. לכל הנשים שעברו הפלות או טיפולי פוריות ונאבקות לממש אמהותן בכל העוצמה ולא מוותרות.
לכל אותן הנלחמות על בריאותן. על חייהן. על פרנסתן.
על האמת.
לכל אישה באשר היא אישה.
לבריאותה. לכוחותיה. לתקוותה. לאמונתה.
ים/ אסנת מירל אורון
בתקופה האחרונה מרבה להתעורר בלילות ולשלוח לכם אור ונשימה.
חושבת אתכם הרבה והמילים כמו עצורות בי ומחכות שתחזרו, ממתינות לימים בהם הן זרמו ממני הלאה,
בלי הרבה שאלות בדרך. על החיים ובעיקר על המוות. ובעיקר בלילות.
מי אנחנו? מה אנחנו? מה יהיה בסופנו? מה תכלית החיים? מדוע באים לעבוד פה קשה? ואיך פתאום הכל נגדע?
איך להשיג וודאות בעולם משתנה? והאם רק המוות וודאי?
ואולי גם הים?
חושבת ים והכחול שלו מרגיע אותי.
המיית הגלים מרגיעה את מחשבותיי.
מבקשת לזכור לנצל את החיים בעודי כאן.
לעשות את המקסימום לחיות יום ביומו. במלאות.
לעשות לי וודאות של טוב ברגעים קטנים.
להעריך את מה שיש. מה שיש לי כעת.
להמשיך להרגיש את העולם ואת הכאב והחמלה והשמחה וההתרגשות והלב, כי משם בדיוק באה לי היצירה. המילים.
ולהמשיך להתפלל לאור ולנס לחטופים ולנשמות ולטוב.
לעשות לי נשימות מול הים האינסופי. וביחד איתו.
ולהתמסר ליופיו ולצליליו.
ולדעת גם לנוח ולהרפות.
ולחוש נוכחת.
מקורקעת.
בטוחה.
בטוחה עכשיו.
אישה רגישה מאד בעתות מלחמה/ אסנת מירל אורון
אישה רגישה מאד בעתות מלחמה
היא מרגישה את כאבי המדינה בבטן התחתונה
את שכול המשפחות בבית החזה. בנשימה.
את המראות הקשים כרפלקס הקאה ומחנק בגרון.
את החטופים כמו נלקחו לה פיסות מהנשמה.
ואין חלק בגוף שלה שלא כואב את זה.
ואין חלק בלב שלה שלא מרגיש את זה.
וכל חלק בה רוצה לחבק ולעטוף באהבה.
את המדינה. את בני האדם. את עצמה.
לא פשוט להיות אישה רגישה מאד.
ובטח בעתות מלחמה.
עוורון צבעים/ אסנת מירל אורון
הצבע הכתום מקבל גוון שונה ומשמעות אחרת,
עושה בי עצבות על תינוקות טהורים ורכים.
זיכרונות על פרדס, הנעקר לו מול חלון ביתי בילדותי.
והאפור נהפך שחור, מפויח.
מהול בריח של אבק שריפה.
והאדום נהיה בורדו, נוזלי. מדמם כל כך.
מחכה שישובו הכתומים, להאיר את הצבעים בשלל גווני הקשת,
לרפא את עוורון הצבעים, המלווה אותי מאז השבעה באוקטובר.
ואשוב לראות כחול עמוק של שמים וים.
וארגיש צהוב מואר של שמש וזריחה.
וירוק חי של פריחה.
ותקווה.
לְכֹּל חָטוּף/ אֹסְנַת מִירֶל אוֹרוֹן
לְכֹּל חָטוּף יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הוֹרָיו.
לְכֹּל חָטוּף יֵשׁ נְשָׁמָה שֶׁנָטְעָה בּוֹ הַשְׁכִינָה.
לְכֹּל חָטוּף יֵשׁ עֶרְגָה לְבֵיתוֹ, לְאוֹהֲבָיו, לְמִשְׁפַּחְתוֹ, לְרְגָעִים, לְמַאֲכָלָיו.
לְכֹּל חָטוּף יֵשׁ כְּמִיהַת מִשְׁפַּחְתוֹ לְשׁוּבוֹ.
לְכֹּל חָטוּף יֵשׁ מַחְשָׁבָה עַל אוֹר שֶׁל שֶׁמֶשׁ וַהֲלִיכָה עַל קַרְקַע בְּטוּחָה.
לְכֹּל חָטוּף סִבְלוֹ חוֹנֵק בִּגְרוֹנוֹ וְאֵין לוֹ יוֹם וְאֵין לוֹ לַיְלָה.
לְכֹּל חָטוּף יֵשׁ סִיפּוּר וְעָבָר וְזִכְרוֹנוֹת. וּפְחָדִים וּמַחְשָׁבוֹת.
לְכֹּל חָטוּף יֵשׁ זְמַן שֶׁאוֹזֵל וּמִתְהַפֵּךְ שְׁעוֹן חוֹלוֹ.
לְכָל חָטוּף חוּלְלָה תְּמִימוּתוֹ וּכְבוֹדוֹ.
וְיֵשׁ חָטוּף שֶׁנִרְמְסָה גַּם גּוּפָתוֹ וְנִשְׁמָתוֹ מְיַיחֶלֶת לִקְבוּרָה עַל אַדְמָתוֹ.
וְהַאִם יוֹדֵעַ כֹּל חָטוּף שֶׁשׁוּבוֹ כֹּה מַשְׁמָעוּתִי לְמַעַן הַתִּקְוָה שֶׁל בְּנֵי עַמוֹ?
לְמַעַן נַאֲמִין בְּטוֹב שֶׁעוֹד יָבוֹא.
לְמַעַן הַדוֹרוֹת שֶׁכָּאן. וְאֵלוּ הַבָּאִים.
וְהַהִיסְטוֹרְיָה. וְהַתַּכְלִית. וְהַמַהוּת.
לְמַעַן שֶׁנָקוּם. וְהַיְקוּם. וְהַקִיוּם.
וְהַחַיִים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
חג פסח בצל המלחמה/ אסנת מירל אורון
חג חרוט , על שום מה?
על שום שחרוט בלבנו חסרונכם.
החג הזה נתפלל שהחרוט יהפוך לחירות.
ונוכל לספר את סיפור יצירת מצרים. ויציאת עזה.
ולחוש התקווה. וקדושת החג.
ונבקש שיתאחדו בנפשנו פנימה כל ארבעת הבנים כולם.
ונהיה טובים בתוכנו. וזה זה.
ונתאחד גם כעם.
החג הזה נדמיין אתכם פה ונזעק לשערי שמיים
בתפילות בוראות מציאות,
לנס גלוי אמיתי, ולקריעת ים סוף,
ולשובכם מתוכו לשלום אל חיק יקירכם
במהרה. בשלמות. בבריאות.
ונאמר אמן!
חג שבועות בצל המלחמה/ אסנת מירל אורון
'שבועות' רבים אתם חסרים.
חושבת עליכם כל העת ושולחת לכם תקווה וכוחות, הרבה בשעות הלילה בין שינה לערות,
כשנמצאת מול ספר תורה, בעת הדלקת נרות ובתפילה הנושאת התכווננות מלאה.
רגעים בהם נשימתי מתרחבת ומבקשת לעטוף אתכם ולשלוח לכם אור, הגנה ואוויר לנשימה.
ביום השבועות הזה, אתפלל שעל אף פגיעותינו ומכאובי הדרך הכל כך קשים, ומכשולי הזמן והתקופה, נצליח לבנות גורלות כמלכות דוד, כמתן התורה, ומתוך דבקות במטרה, הדדיות, אהבת החסד, הקשבה, שיתוף פעולה, כמו זה של נעמי ורות,
נעשה ונשמע ונברא עולמות טובים ומוגנים יותר.
שאתם חלק מהם, בריאים ושלמים. כאן איתנו.