תכנים שכתבתי

                                                                                           
                                                                                                                                                                                     צילום: אלכסיי מורוזוב

את תדעי/ אסנת מירל אורון
כשהשקט קיים בך, את תדעי.
כשלא יהיה בך שום סימן שאלה בסוף המשפט, את תדעי.
כשירגיש לך שלם ובלי מקטעים, את תדעי.
כשם שהפרח פורח וזמנה של השמש לשקוע, את תדעי.
כשהבטן תכאב ושרירייך יכאבו בך, את תדעי.
כשתשמעי את פעימות ליבך הולמות בך בחוזקה, כשעון מתקתק, שמחוגיו איבדו כיוונם, את תדעי.
כשלא יהיה בך אוויר ונשימתך תתייסר בך, את תדעי.
ותמיד תמיד, זכרי להזכיר לך, שאת זו שבחרת להרגיש בעולם מלוטש,
את טיפות הגשם על גופך, את מגע השמש על עורך, את משב הרוח על גבך,
לחיות לאורה של אמת ולבחור להיות את.
הוקירי את גופך שסייע בבחירותייך, שהיה שם לכוון את מסלולך, שברא את קולך ממך, את שירתך, את עולם המילים, אותך.
ותמיד תמיד, זכרי, שברגעים בהם תתני בך מקום וקשב רב לגופך, כשתלכי עם הטבע,
כשתביני שאת בת אנוש ומותר לך להרגיש הכל, את תדעי. ככה בפשטות.

אריתה פרנקלין/ אסנת מירל אורון
אריתה פרנקלין נודעה במוזיקת הנשמה וביכולתה לגעת בשירתה בכל נושא.
כבר כנערה השרה בכנסיה, הביאה עמה שירה, החדורה באמונה פנימית עמוקה, 
וביטאה בשירתה ובקולה את אמריקה "השחורה" והרצון בשוויון.
אריתה עברה חיי ייסורים ושירתה צמחה מתוך כאב רב וכשם שהייתה אגדה בחייה, 
נותרה אגדה במותה וזכתה להטביע חותם בעולם.
בסוף הסרט 'Respect' על חייה, בו צפיתי השבוע, 
הוצג סרטון של אריתה בביצוע השיר "A natural woman" 
ובו נצפה ברק אובמה מזיל דמעה, נוכח ביצועה המרגש.
אריתה הביאה לקולה ולשירתה כאב, טבעיות, רוח, לב, רגש, עוצמה, תשוקה, עומק, נשמה 
ונגעה בהרבה לבבות ועל כן כונתה "מלכת שירי הנשמה" או "גברת הנשמה".
האותנטיות והכוונה המשתקפת בדמותה, בקולה ובשירתה מיד שבו את לבי 
והתחלתי לחשוב על כל אותם המילים, האנשים, העובדים, המנהלים, החברים, הלקוחות, 
שנגעו בלבי בפשטות ובאמת. לרב היו הם אותם שהביאו לב, נשמה ואותנטיות.
ככה זה עם מילים בעיני.
כשמביאים לב ורגש למילה הכתובה ומילים חשופות המבטאות את מה שלא נאמר, בדרך שלא נאמר, נוגעים בלב הקוראים.
ככה זה עם עובדים בעיני.
עובדים שהם שחקני נשמה, אלו הנוכחים באש ובמים עבור הארגון עם המון השקעה פיסית ונפשית, הם לרב אותם אלו המעוררים רגשות הוקרה.
ככה זה עם אנשים בעיני.
כשמביאים משהו טבעי, אותנטי של נשמה ולב, אין ספק שזה נוגע בלבבות, יוצר שיתוף פעולה, רצון לקרבה ומעורר רגשות הזדהות, אמון והערכה.
כשמביאים נשמה, מקבלים נשמה.
Be a natural human:-)


לחזור בתשוקה/ אסנת מירל אורון
"ללכת עם התשוקה", ביטוי כל כך חזק ועוצמתי.
ומה עוצר אותנו בעצם? האם יודע כל אדם מה היא התשוקה שלו? ומדוע לא תמיד עוצר לבקש התשובות אצלו?
וגם אם כבר יודע מה תשוקתו, מדוע הורגלנו לחשוב שללכת עם התשוקה,  לעיתים יש בה חטא? לעיתים יש בה היסוס?
כמו שנאמר בספר בראשית "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך".
כבר במקרא הובאה לידי ביטוי התשוקה כמרכיב בעונשה של האישה ודובר על התשוקה כחטא, שלא נסתכן כמו חווה.
בשיר השירים מדובר על התשוקה כעל דבר חיובי, כאל מושא אהבה,
"על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי... ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי".
וכיצד הפילוסופים רואים תשוקה?
שפינוזה התייחס לשלוש מידות של חתירת האדם: לרצון (=הנפש), ליצר (=הגוף) ולתשוקה (=יצר+מודעות ליצר),
מבחינתו היו אלו שלוש מילים נרדפות למידות אליהן חותר האדם.
בעיני התשוקה היא המילה הגבוהה מבין השלוש והיא שילוב של רצון, יצר ומודעות.
להבין מה היא התשוקה שלך וללכת איתה עד הסוף, זאת התמצית של ההתכווננות האנושית.
זה בדיוק ההבדל בין לחיות מתוך סיפוק ומתוך שליחות, ככה באמת עם הלב, ככה באמת עם אמת,
לבין לחיות ליד הדברים, ככה מהצד.  
יש בעיני עוצמה למילה תשוקה.
בתחום הזוגי נניח, יש הבדל בין יאמר לה אני אוהב אותך
לבין יאמר לה אני משתוקק אלייך ואין עוד מלבדך ורק אותך אני רואה.
אף בתחום המקצועי, אדם חדור מוטיבציה, שמשתוקק לתפקיד מסויים וכשחושב עליו העיניים בורקות,
הדופק מהיר ובטנו נמתחת, אינו מביא בהכרח פחות איכויות מאדם שעוסק שנים בתחום מסויים.
כמה נרגשת אני לחזור אלי בתשוקה.
מהותי משתוקקת למילה הכתובה, כזאת שחייבת לבוא מהלב ולדבר אותי. אני חיה, נושמת ואוהבת כתיבה.
כשאני כותבת מילים, גם כעת, עיני בורקות, הנשימה מתרחבת והמילים כותבות את עצמן בצורה מדיטטיבית.
בעודי כותבת, הגוף שלי חש חיות, התרגשות, תנועתיות, ריפוי ותקווה.

יום הדין / אסנת מירל אורון
לתת הדין יום ביומו, לבוא בדין ודברים בתוכינו יום ביומו ולשאול השאלות-
האם פעלתי היום בהלימה עם לבי מבלי להחסיר אותי ממני?
האם פעלתי להיטיב? האם עשיתי השתדלות לקבל את המידות הקשות לי?
לשאול השאלות הנכונות והמדוייקות לי יום ביומו, לאט לאט, תוך כדי נשימה, בקצב הנכון לי,
במינון המדוייק לי ולהניח לתשובות להגיע בזמנן.
כמו שנאמר "על דעת המקום, ועל דעת הקהל ובישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים”.
"העבריינים" בתוכינו הם אותם חלקי ומידות אישיות  שלעיתים מקשים עלינו את הקיום.
"העבריינים" מחוצה לנו הם אותם אנשים השונים מאיתנו בתכלית השינוי.
נשאלת השאלה, מדוע לנו להתפלל עם "העבריינים" את תפילת הכיפורים וזיכוך הנפש?
הרי איך אפשר לקבל ולהשלים עם "העבריינים", עם תחושת ריקנות, דחייה, בדידות, פחד וכאב?
אפשר גם אפשר, כל זאת מתוך שאיפה לקומת אדם שלמה וזקופה,
כזאת שיש בה קבלה עמוקה הומניסטית של כלל המידות הקיימות בתוכינו,
מתוך רצון אמיתי לשחרור ולקטרזיס של הנשמה והנפש כאחד.
ככל שנזכה לעבודת מידות הלב ונאסוף אלינו ככה קרוב, אחד אחד,
גם את המידות והחלקים הרחוקים והמרחיקים אותנו בנו, את כולם,
נחיה ביושרה, בתבונה, בשלמות ובמלאות.
כמו שנאמר שלוש פעמים: "נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנו לא שבועות",  
שנדע למחול לעצמינו על "העבריינים" בנו,
שנדרו בנו נדר ללמד אותנו לחיות מתוך להיחלץ ולשרוד.
ונזכה להתבונן בנו יום ביומו, כמו היה זה יום הדין,
ככה מתבונן,
ככה מהלב,
ככה פשוט,
ככה אמיתי.
ונזכה-
ללמד אותנו לחיות מתוך הקבלה והשחרור.

הרהורי הלב/ אסנת מירל אורון
הלב שלי נעוץ עמוק לו פנימה בתוך ים של פיתולים ואיברים הנדחסים להם בסדר מופתי,
במקום כל כך פנימי וכמוס.
וכמה כיווצים נדרשו לי בחיי, בכדי להשלים מחזור אחד של עבודת הלב,
עד לכדי מה שמכונה פעימת הלב.
הרהורים על עבודת הלב... כמה עבודה פנימית נדרשה לי בחיי, בכדי להצליח לפעום את לבי.
כמה דקה ועדינה עבודת הלב, כמה קל לברוח לפחד
וכמה טבעי כשהלב בחיבורו להרגיש זרימת חיים, מחזוריות שלמה.
נזכרת בזמניות החיים ויוצאת נשכרת ממחשבות על חדלון החיים ומתוך תחושת החמצה על כאלו שלא הספיקו לחוות,
נולדת הבנה פנימית של החיים כדבר יקר ערך, הלב הוא יקר ערך.
הנה אני כאן מצהירה בריש גלי שהלב שלי הוא זן נכחד מן העולם, הוא פרח שמור,
שייפתח בתבונה וברגישות, במקומות בהם ירגיש, ירגיש נראה ונוכח.
לא, אני לא פוחדת לחשוף אותו, אך מבינה יותר מתמיד שהלב שלי חשוב ואפתח אותו במקומות הנכונים לי.
זה אותו אחד שעשה לו לימוד ועבודת פרך של ממש ללמוד לצמוח מן הכאב וכל זאת רק בכדי לדעת ולהשלים את פעימותיו,
דבר שנראה טבעי לכאורה, אך נדרשה לו עבודה של ממש ללמוד פעולותיו,
וכל שכן כשהוא כזה, עלי להקיף אותו אך ורק באיברים חיוניים לו, לי.
הנה אני מופקדת כאן לשמור על הלב שלי, לאפשר לו להוביל לכל אברי הגוף את חמצן האהבה והמרכיבים החשובים לי.
הנה אני כאן, מתחייבת, כבל עם ועדה, לשמור על הלב שלי
כנוצרת אוצר מכל משמר,
כאביר השומר על נסיכה,
כלב השומר על חדריו.

ברגע הזה/ אסנת מירל אורון 
אישה צרפתיה על כיסא גלגלים בשיקום בבית החולים, בקושי מדברת,
מנסה להסביר לנו בצרפתית באיזה מספר חדר היא בבית החולים, עיניה טובות.
שני הדברים היחידים שאני מבינה oui (כן בצרפתית) ואת הכאב במבטה, אני שמזהה כאב בשניות...
ואז אישה שבנה משתקם על כיסא גלגלים אומרת לה,  "את ניסית לומר לנו שזה מספר החדר שלך?" "oui ,oui, oui" ,
מחבקת אותה ואומרת לה "קשה לך שלא מבינים אותך"? ועונה הצרפתיה "oui, oui, oui, oui, oui",
ומבטה של הצרפתיה מתמלא בדמעות, מישהו הבחין בה ברגע הזה.
והאישה עם הלב הרחום והחנון, שנלחמת בעבור בנה, מחזיקה ומחזקת את ידה ותוך כדי הדגמת נשימות,
אומרת לה "זה קשה, יהיה בסדר, תנשמי עמוק, תנשמי עמוק".
ואז הצרפתיה נושמת עמוק, כל כך עמוק, לוקחת עוד נשימה ועוד נשימה,
ולפתע הבכי שלה מתחלף בנשימות ובתחושת הקלה וחיוך ואפילו שמעתי שם צחוק.
לא הייתי מסוגלת לפצות את פי...
עמדתי שם מהצד, עם תחושת מחנק ובכי.
בכיתי על כך שאנשים נלחמים על דיבור,
בכיתי על אנשים שנלחמים על ללכת,
בכיתי על כל אותם שעברו אירוע מוחי,
בכיתי את פגועי המח והמשותקים,
בכיתי את שבריריות החיים,
בכיתי את האמהות שלוקחות את ילדיהן בכיסא גלגלים ועדיין יש להן כח לחזק אחרים,
תהיתי מהיכן הן שואבות את הכח.
ולצד כל זה, בכיתי את התרגשות הרגע הזה, הרגע הזה בו הבנתי, שאמפתיה היא שפה אוניברסלית,
בשביל לדבר את הלב, לא צריך מילים, כשמתכוונים עם הלב, הכל מתרחב, אפילו הנשימה.
"יש לנשימות כח", אני אומרת לעצמי, "תזכרי תמיד כשקשה לך לקחת אוויר, תזכרי ואל תשכחי,
תמיד תנשמי עמוק, בכלל בחיים את לפעמים שוכחת לנשום, תנשמי".
הנה אני נושמת, הנה אני חוזרת לכאן ועכשיו ומשהו מתרחב ומוקיר תודה על החיים.

אסנת/ אסנת מירל אורון
לכל אדם יש שם ויום בו נולד.
כל אדם ראוי שיחקור ויבדוק מאין בא, מה דרכיו, וידע עוצמותיו.
לכל שם יש מטען נפשי וכל מטען נושא עמו משמעות.
נולדתי ביום רביעי, היום בו ברא אלהים את המאורות, את השמש לממשלת היום ואת הירח והכוכבים לממשלת הלילה.
כך בעבודה פנימית, רבת שנים, שעדיין נמשכת, אני לומדת להבדיל ולהפריד בין האור ובין החושך ולהאיר בי את המקומות החשוכים.
היה הייתה דינה, בת ליעקב אבינו, אישה יפת מראה והרי בא שכם ואנס אותה עליה, ומתוך הטומאה והכאב נולדה אסנת,
כך קראה לה דינה, כזכר לאסון שפקד אותה.
שאזכור מאיזה אסון נוצרתי ואדע להעריך את הקיים.
אסנת גדלה כבתם המאומצת של פוטיפר המצרי ואשתו העקרה,
ויקרא פרעה ליוסף הצדיק ונתן לו את אסנת, בת פוטיפר, לאשה.
יוסף הצדיק בחר באסנת, מכל הנשים הרבות שהיו נר לרגליו, כולל אשת פוטיפר, שניסתה לפתותו וללא הצלחה,
לעשות לו דרך עם אסנת ולהביא לעולם את מנשה ואפרים ולברוא שבט.
בזכות נישואיה ליוסף הצדיק, נשמתה של אסנת עברה התמרה מטומאה לקדושה.
יוסף מסמל עבורי את העבודה הקשה בחיי, עבודת לימוד והעמקת הלב, שבחרה דווקא בי,
לסייע בידי ללמוד להתמיר רגשות כאב לרגשות עוצמה.
באמצעות ההפרדה שבין החושך לאור לברוא לי צמיחה וחיבור. מתוך ההפרדות, לברוא לי חיבור.
הורי בחרו את שמי "שתתחילי ב- א' ותסתיימי ב- ת', כשמות אחיותייך".
ערב רב של אותיות, פעלים ורגשות בטווח שבין א' עד ת' וכולם בעלי משמעות עבורי,
נניח כ' לכאב וכתיבה ור' לרגישות וריקוד וזה רק מקצתם, וכל זאת בכדי שיהיה לי עניין ואתגר,
כי לכל אות בא"ב יש משמעות, מ-א' ועד ת'.
ואני, בעודי מתחילה לי ב- א' ומסתיימת ב- ת', מזכירה לעצמי דרך שמי,
שאזכור ולא אשכח את זמניות החיים, שמאסון אסנת נוצרה ובתודה תסיים.
לכל אדם יש שם ומשמעות ומהות וראוי לו שיחקור ויבדוק מי הוא, מאין בא, מה דרכיו ומה אומר לו שמו.

בחרי לך אדם/ אסנת מירל אורון
בחרי לך אדם שבא מבית טוב, שראית את הוריו וטובים הם, כי אדם הוא נוף משפחתו.
לכי לביתו, ראי אצל הוריו, ובחרי לך איש, איש שהוא קודם אדם, כזה שבביתו כבוד, אהבת מקום,
שהוריו טובים זה לזה וכל אחד טוב גם עם עצמו.
ובמידה ולא זכה לכך, בחרי לך אדם שעשה לו דרך לקבל ולתת הכרה ומקום בעולם,
בנה עצמו מתוך ההיעדר, במו ידיו, במידתיות, ככה על בשרו.
בחרי לך את זה שלא יוותר עלייך, שיניח זר חמניות לראשך, בלי אבל... בלי אולי... בלי וויתורים.
שיהיה ראוי לך באמת, שיראה בך את כל העבודה הקשה שעשית,
שיבחין בכך שטפסת במו רגלייך במכשולי החיים, וכל זאת בכדי לשוב אלייך,
ויבין שאת מכלול והוא שלם וגאה בך על כל מי שאת, על הדרך שלך, על עברך ויתרה מכך, על ההווה שלך.
בחרי לך גבר עמוק, שתוכלי לערטל את מחשבותייך עליו ולהפליג בשאלות רומו של עולם,
והוא יאהב ויערסל בך את העומקים, וידע שאינך יודעת לחיות ברדודים ויקבל אותך, את.
בחרי לך אדם, שאת והוא לפני הכל, יודעים להיות לבד, על קשת גווניו,
והתוספת שלכם, אתם, היא נעימה, כל כך נעימה, כזאת שמוסיפה צבע לחיים וצובעת את הלבד בורוד.
בחרי לך אדם, שצמח מתוך הקושי, מתוך ההודיה, וידע להעריך בך נסיכויות קטנות, גדולות.
בחרי לך כזה, שיאמר לך, ללא פשרות- את, אותך, בך, לך, כמוך, איתך, אני שלך,
את המלכה שלי, את לי יום ואת לי לילה, את השמש והירח ולך אקטוף הכוכבים.
בחרי לך אדם שיביט בעינייך ויראה השתקפותו, ירגיש במבטך בית
ונפשו תזעק בו "מצאתי, הנה אני שייך".

אביבה יודעת/ אסנת מירל אורון
"תאמיני לאביבה", אישה יפה בת 80, נראית כבת 60, יושבת על כיסא באמצע מדרחוב,
שיערה בריא, זהוב, משקפיים לעיניה ושיניה חסרות, בדיבורה שירה קולחת.
מהנהנת בראשי, לתת לה מקום, פי נצור, לא הכל מצליחה לשמוע, מנסה לגמוע מילותיה.
"יש לי אחות אחת, חוץ מזה כלום, אני רוצה ללכת לאח הגדול לעשות מהפך, שיתנו למסכנים, לא למי שיש.
תאמיני לי, הכל יסתדר לך, אביבה יודעת".
"מלא שאת מכירה, כאלו שכתבו שירים, הם כתבו אותם כשהיו שיכורים, נפגשו בכסית,
אני הכרתי את כולם, תאמיני לי, אביבה יודעת".
"אל תאמיני לכולם", היא נוגעת בשקע שבין הפה לאף "יש קנאה והיא בדיוק פה מתחת לאף,
יש חולי נפש, תיזהרי, את רואה, נתתי לו עכשיו פיתה עם גבינה צהובה ונתן את האוכל לציפורים, נתתי לו כסף,
אביבה כל החיים נותנת, מי שיש לו, לא נותן, לתת כשאין- זאת החכמה... תאמיני לי, אביבה יודעת".
"אני אישה טובה, אני אוהבת חתולים, את כולם אני מאכילה, תמיד עשיתי טוב, מה אני מבקשת, שאלהים יקח אותי בכבוד, בלי צינורות".
אוספת את החכמה של אביבה איתי,
היא מבקשת לגעת לי ביד ולהביט לי בעיניים והמגע שלה מלטף ומברך "כי אביבה זאת ברכה",
"יש לך לב בעיניים"
ואני נותרתי דומעת,
אם אביבה אמרה, היא לבטח יודעת.

ימימה אביטל ז"ל (1999- 1929) / אסנת מירל אורון
לפני כ- 14 שנים, נחשפתי לראשונה ללימודי ימימה אצל אורנה סלע, מדריכה בחסד,
שמלמדת את משנתה של ימימה.
ימימה אביטל ז"ל הייתה מורה רוחנית שפיתחה את שיטת ימימה,
או מה שקרוי בשנים האחרונות, לימודי חשיבה הכרתית.
משהו שם דיבר אלי, כתיבת החלקים (המסרים שימימה העבירה) וקבלת תובנות שהן תוך כדי כתיבה,
כתיבה- המקום הקרוב ללבי.
כאחת שאוהבת לחפור בנפש, התחברתי לכך שימימה קראה ללימוד "לעשות מלאכה",
דיברה על עבודה יומיומית של ממש- התבוננות בעומס, בהסתרה, במיותר, בהפרדה,
בילדה הקטנה ועוד כל מיני מושגים שנראו לי בהתחלה תלושים ולא מובנים.
תקופה מאד ארוכה, כתבתי את החלקים של ימימה ולא הצלחתי להבין כלום.
זוכרת שבאחד השיעורים "התקלתי" את אורנה המורה "רגע... ואם קרה משהו, כמו מה שאני חווה עכשיו,
ואני כל כולי כאב אז איך אפשר לומר שהכאב הוא רק חלק ממני ולהסתכל עליו כעל חלק נפרד?
הרי הכל כואב לי, הלב שלי נקרע לגזרים, הגוף מותש וכואב, קשה לי לנשום...
והרעיונות האלו של התייחסות לכאבים כאל ילדה קטנה... אולי הם בסך הכל שכנוע עצמי?".
ואז אורנה חייכה והשיבה "תדמייני שאת רואה ילדה קטנה הולכת לבד ברחוב כואבת, זועקת ובוכה,
האם היית ניגשת אליה ומחבקת אותה?" תשובתי "כמובן", "והאם את זאת הילדה הקטנה? או נפרדת ממנה?" תשובתי "נפרדת".
הכל פתאום התבהר ונחה עלי דעתי בהבנה, שרק שכשאחבק את רגעי הכאב (=הילדה הקטנה)
ואבין שהם רק חלק ולא כולי, משהו שם בלב ישתחרר, ואכן זה עובד.
למדתי להבין שההסתבכות מתרחשת, כשהלב מאמין לעומס, למדתי שאהבת חינם לא תלויה בדבר (בהיותי שמחה וכו'),
היא מתחילה בתוכינו פנימה ואז מופנית החוצה.
למדתי שמעצם היותי אדם- יש לי ערך, קיום, ללא תלות ברגש כלשהו וברגע שאחזק את החלקים הטובים בי כשיצוף העומס,
יהיה לי יותר קל להיזכר בטוב.
איך לחזק את הטוב?
להיטיב עמי, להוקיר תודה על הטוב בי, על הדברים שאוהבת בי, על כך שאני, ילדיי, משפחתי קמים בבוקר, נושמים, חיים, בריאים.
להבין שלצד הטוב, יש גם את המיותר (הכאבים/העומסים),
והחיים הם תנועה מתמדת טבעית בין הרגשת חיבור להסתרת החיבור.
ברגע שזה נתפס כטבעי, זה פחות מבהיל.
זה לא שהכל ורוד ואף שאני אדם מאמין, אני לא 'רוחניקית' ואני כן עם רגליים על הקרקע,
וכן יש לי רגעי קושי וכשיש לי הסתבכות פנימית, לא תמיד כל מה שציינתי עובד לי,
והרי אם אהיה "מתוקנת", כאחת שאוהבת עומק, ישעמם לי, אך בסך הכל כבר 14 שנים קל לי יותר להכיל את רגעי הקושי,
ומי שמכיר אותי טוב, יודע כמה אני רגישה ומרגישה.
זה לא שהכאב לא קיים, אבל למדתי על בשרי לתת לו מקום, לנשום לתוכו, לבכות אותו, אבל ממש ככה עם הלב,
למדתי להבין שכשאני לא נלחמת בכאב, בפחד, בעצב, ומאפשרת להם להיות, הם פשוט מתפוגגים להם.
חזרתי לאחרונה שוב למפגשי ימימה עם אורנה ומבחינתי התחושה היא של שיבה הביתה,
יש בלימוד של ימימה העמקה מאד שורשית שמרגע שלומדים את התובנות הללו, הן משנות חיים ויותר שקט בלב. 

ראשון לציון, הנה אני שלך / אסנת מירל אורון
"רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם", ושיבת ציון היא ייעודם.
טלית לך, שני פסים ומגן דוד כחול.
בך המושבה, עוצב, הונף לראשונה הדגל, והכתום, פרי ההדר, לך הוא סמל.
"התקווה" הושרה בך לראשונה, את הראשון לציון ולא בכדי, נוף ילדות מולדתי.
המרחב בילדותי, טעם תפוזים בפי, הטבע הנגיש, כלניות וחצבים, השדות, המרחבים.
ופרדס שנעקר לו מול חלון ביתי, נבנות להן שכונות, תחנת רכבת, מתחמים ורובע עסקים.
הגימנסיה הריאלית, הזיכרונות של בית הספר, אצלי בגוף, במעמקים, את לי שורשים.
פארקים, אנדרטאות, גן מוסיקה ובעברית, עיר צביון ועיר מורשת, מוזיאון, מדרשת ציונות,
בניין פקידות, רוטשילד הברון, זאת היסטוריה מתחדשת.
גן המושבה, גן העיר, נקודת מפגש של רוטשילד הרצל, וזיכרונות על מוישה דודל.
המדרחוב, שדרת הדקלים, ואני יושבת על ספסל עם סבא וחברים, מקשיבה לסיפורים.
התרבות ממך צמחה- החינוך והשפה, ב'חביב' הראשון, אליעזר בן יהודה.
בית הכנסת הגדול, ושנים עשר שבטי חלונותיו ויטראז', וסבי מול ביתו ברחוב אחד העם, יושב לו על ספסל.
חולך ניתז בי לכל עבר, ואני גלשתי דיונות חולותייך, קטפתי תפוזים בפרדסייך.
לא הכל היה ורוד, את עברת גם תלאותייך, הפצצות של המצרים במלחמת עצמאותך, ובנית עצמך בכוחך, על אף דמייך.
מתחמי הופעות וליד גלגל ענק, מוטלים שם אגמייך, עופות מים, ציפורים נודדות, גם הן כמוני, הן תמיד חוזרות אלייך, לנשום את מרחבייך.
ובאר לך, "מצאנו מים", חקלאות, הגפנים, יקבי כרמל, ענבים, זה טעמו של יין.
חוף ים למרגלותייך, בתי קולנוע, זה אופייך, עיר הקניונים ואחד זהב לראשך.
משחקי הרחוב, האופניים, קלאס, קפיצות על גומי, חבל, המחניים.
ילדות שלא היה בה כלום והכל היה בה, הצפיפות שבבתים, במרחק נגיעה צרכניות, חיים בלי טכנולוגיה וחברויות עמוקות, הפשטות והשלמות.
וגר בך אדם אחד חלבן, זה סבא ישראל ז"ל שלי, שחילק חלב במזיגה, באהבה רבה, על חמור ועגלה.
שרשרת עם כיתוב ציון, שהביא לי בהיותי בת מצווה, מונחת יום יום על גרוני.
את החיבור השורשי, לי זה מסמל, אלייך הראשון לציון, לסבא ולארץ ישראל.
לא עוזבת אותך, ראשון לציון, הנה אני שלך.

המילים שבי נדמו/ אסנת מירל אורון 
כבר כמה שבועות, המילים שבי נדמו,
אולי זאת רוח התקופה שמשאירה את היצירה רדומה בתוכי.
כמעט ותופסת את המילים ואז הן בורחות לי, חמקמקות, עגלגלות, נעלמות, בורחות, ערטילאיות,
עצורות, מאופקות, כמו נמצאות מבעד למסך ערפל, לא מאפשרות לי לגשת, זה כואב.
כבר כמה שבועות לא כתבתי וזה חונק בי בפנים את המרפא והמזור ללב שלי.
לא מצליחה להביא עצמי לדף, את הלב החשוף, הפגיע, את המאוויים שלי, התחושות, הרגשות,
לא מצליחה לגשת לדף המלווה אותי משחר ילדותי, החבר הכי טוב שלי.
נותנת לזה להיות ויודעת שזה זמני, יודעת שמי שאני לא יכול לחמוק ממני- הלב שלי הכותב את עצמו לדעת,
מתוך עצמו, הלב שגדל לתוך הכתב.
אחזור כשאהיה מסוגלת להוציא אותי ממני, את האמת שבי, את המילים הנקיות, הזכות,
אלו הבאות לי ברגע של בין שינה לערות, הכתיבה שבאה ממהות מדויקת, המדייקת אותי, ממני,
בדיוק כמו שאני- אני.

סבא/ אסנת מירל אורון 
(מוקדש באהבה רבה לסבא ישראל קריידן ז"ל האמיץ והלוחם)
על החיוך מלא כוונות טובות,
על התמימות, האמונה,
על שזכיתי שתהיה לי סב,
על שהיית לצדי בערפל וברגעי החושך,
מודה אני עכשיו.
צבאותיך ידעו מלחמות,
גופך ידע מכאובים ותהפוכות,
לצבא האדום הצטרפת,
ניצלת, אך איבדת חלקיקים מגופך, משפחה, דם מדמך,
גם כשחטפת כדור מילימטר מהמוח,
שרדת באומץ, בגבורה, לא אבדה לך הרוח.
אין ספור דרכים ללב שלי סללת,
דמותך חקוקה בי, חסרונך לא מרפה בה.
הכאב קשה מנשוא כשאתה לא פה,
או או או סבא... על החלל שבי הותרת.
הכבוד וערכיך היו לי למורשת,
אני זועקת... הו סבא... לאנשים כמוך זקוקה המולדת.
בבדידותי העמוקה נדרש לי חיבוקך,
על סיפונך נותרתי כאן, מוטלת חנוקה.
באמונתך מנסה לדבוק, התהילים אליו פיללת,
אך לפעמים חמקמקה, הדקות הזאת נוגעת, לא נוגעת, וגופי כאוב פצוע.
שלוותך נצורה בי, דמותך חקוקה בי,
הספינה שלך הטילה את העוגן בלבי בנפש פנימה,
גם כשדמותך איננה, הצוואה שלך נותרה בי ועודנה.
*מוקדש לסבא ישראל ז"ל, אהוב לבי,
אמנם עברו 12 שנה מאז מותך,
אך יום יום אתה נצור בזיכרונותיי,
גם כשפיסית אתה לא פה,
הנשמה שלי כרוכה בך,
אוהבת אותך לנצח נצחים.

סבא ישראל אהוב שלי/ אסנת מירל אורון
שרשרת מגן דוד עם כיתוב 'ציון', מתנה שהבאת לי בהיותי בת 12 לרגל בת המצווה, מועד המציין הפיכת ילדה לנערה,
יום יום מונחת על גרוני, החלון לנשמתי, לזכור ולא לשכוח לעולם.
אתה המודל שלי להשראה, טוב הלב ותמימות ילדית, שהיו אתה, הערכים שאט אט נכחדו מהעולם.
לכל אדם יש דמות שאותה הוא זוכר ברגעיו הקשים ולא רק, האדם הזה שהוא חותר להיות,
האדם הזה שמדבר אליו בלבו, הזיכרונות, העבר, מה שאתה בשבילי.
אני רוצה לספר לכל העולם ולצעוק את זה, שהיה קיים פעם אדם, מבוגר עם נשמה של ילד, אדם שזאת זכות להכיר.
המלחמות שעברת, משפחה וילדה שאבדת, השואה האכזרית אליך, הגבורה שברחת ובחרת, לא לקחו ממך צל של תמימות,
התפילות שפיללת, האמונה שהצילה אותך ממצבים סופניים, המבט האמיתי, הטוב האולטימטיבי, הנתינה ללא רצון בתמורה,
היושרה והיושר, הכנות, הכבוד, החום, הנדיבות, האדיבות וטוהר מבטך.
הבנתי לאחרונה, דרך שירים שכותבת, שכשאני כותבת אותי, אני מזהה אותך,
שחלק גדול מאישיותי ספג אותך, שגם שאינך מוחשי בחיי, אתה נוכח, נמצא, קיים, ממשי, שאני זה בזכותך.
מודה לאלהים על הזכות שהיית לצדי בילדות, לכבוד הוא לי שהיית בחלקי ואודיך צרוב בי.
סבא אהוב שלי, אהבתי, אוהבת ותמיד אוהב,
באשר תהיה, אהיה,
באשר לבך, לבי,
כרוכה בנשמתך לעולמי עד.
מוקדש לסבא ישראל ז"ל, אדם עם לב שאין לו התחלה ואין לו סוף, אדם שאין ולא יהיה שני לו.