תכני התבוננות פנימית

                                                                                           
                                                                                                                                                                                     צילום: אלכסיי מורוזוב

להיות טובה/ אסנת מירל אורון
זכרי מאין באה ולאן את הולכת,
קחי על עצמך חוזה, להיות טובה. קודם כל איתך.
קבלי בעצמך את הדברים שאת פחות בעינייך.
אל תלקי בך אותך על כך ששוב בפעם המי יודע כמה, קפץ בך דפוס זה או אחר,
המקשה עלייך אותך ומאיים לפרום את חוטי נפשך העדינה.
חמלי אותך, היי שם בשבילך, כי אם לא את, אז מי לך?
זה הטוב הזה, המביא עמו קושי ופגיעות לחיי, הכאב על עוולות העולם,
הוא מדיר שינה מעיני, באמת, ככה מהלב.
דברים שאנשים לעיתים חולפים לידם, לי זה עושה מחנק של ממש.
ועדיין, לא אוותר לי על היותי אני, כך אני בנויה במבנה הפנימי השלם שלי,
ואמשיך עד כלות ימי להאמין בלבחור ולהביא טוב, כל יום מחדש.
זה עושה אותי לשלם שאני, על הטוב והקושי, ונותן לי סיפוק, בחיי.
כי מה אקח לי בימי האחרונים?
לא אקח ממון ולא רכוש, לא כבוד ולא כסות.
אקח לי אותי, אותי בלבדי, את נשמתי, את מצפוני,
את החותם אשר ביקשתי להטביע בעולם,
את הטוב ששאפתי לו, אקח את אותם הזיכרונות של בחירה בטוב.
ההליכה במסלול החיים כשרגליי מאובקות מאבק הדרכים ומצחי בי מזיע את ניסיונות החיים,
והנחישות להמשיך בצעדת החיים עם רצון טוב והשתדלות להיות טובה,
אלו הם בדיוק אלו, המאפשרים לי לחיות חיי ניצחון ושקט, עבורי. לחיות.
לקחת אותי איתי, לזכור מאין באתי ולאן אני הולכת ולבחור בטוב. 
יום יום, שעה שעה.
ועד לרגעי האחרונים.

הנשמה שלי יודעת/ אסנת מירל אורון
כשיש לי שאלה או התלבטות, אני הולכת אל הנשמה.
היא מורגשת אצלי עמוק בבטן בנקודה מאד מסוימת.
כשהנשמה שלי יודעת שהדבר נכון לי, היא עונה לי "כן" חד משמעי בנשימות מרחיבות נשמה
 והגרון והבטן וכל הגוף מתיישרים עמה באחדות מופתית ונושמים לרווחה במשב התרוממות רוח מרענן.
כשמשהו לא מדויק לי, הנשמה מרגישה אי נוחות, המתיישב לו בין בית החזה לגרון, ואומר לה "זה לא", 
ובה בעת הרוח בי סוערת, צורמת, לא שקטה והבטן מרגישה התכווצויות.
עשיתי לי הרגל של עבודה פנימית רבת שנים, שתמיד כשיש בי שאלה, אני פונה לנשמה.
אני בטוחה בה וסומכת עליה. והיא, היא תמיד יודעת.
והגוף שלי בשיח מתמיד איתה, משיב לה ומזכיר לי את מה שידעתי עמוק בתוך תוכי.
הרבה לפני המחשבות, הפחדים וההסברים. הרבה לפני ההיסוסים והכאבים.
הכי קרוב ללבי. לתחושת שיבה הביתה. אלי. לנשמה.

אני רגישה ואוהבת/ אסנת מירל אורון
"אני רגישה ואוהבת, אני רגישה ואוהבת, אני רגישה ואוהבת", 
קולי רטט מול כל משתתפי הסדנה עם פרץ של בכי וצחוק. של התרגשות ועוצמה. של כאב ושמחה. תחושת קתרזיס והבנה של הגוף, נפש. משפט מהות וחזון שפרץ מתוך תת המודע וזעק אל החדר מול כל נוכחי הסדנה. ידי רעדה כשכתבתי אותו מדם לבי. 
הרגע הזה שהבנתי מה מתווה את אישיותי. זה נשמע פשוט. נשמע אולי קל. אבל לזקק מכל הדברים בעולם מי אני באמת, לקח לי זמן לגלות. אני שעושה עבודה על עצמי יום וליל, בערות ובשינה, הייתי מבין אחרוני המשתתפים לגלות. לגלות אותי.
כשאני פועלה  מהמקומות המחוברים שלי, עם כל הרגישות והאהבה שבי, אני מחייכת וצוחקת ללא סיבה ונהיית בי קלילות. 
מזקקת את הרגישות והאהבה למקומות גבוהים. עד שזה מרגיש פשוט. פשוט להיות רגישה ואוהבת.

איזו ילדה היית?/ אסנת מירל אורון
איזו ילדה היית? מה אהבת לעשות? ממה פחדת? למי התחברת? מה קרה לך? מה סיפרת לך? 
כיצד למדת לשרוד בעולם? האם את מביאה את זה היום אלייך? האם את מסוגלת לחבק אותה? 
ילדה קטנה וכל כך הרבה אפשר ללמוד ממנה. ללמוד לגדול.
אני הייתי ילדה שקטה. עדינה. ערכית. שחשוב לה להיות בסדר ומאד חשוב לא להתבלט. העיקר להיטמע. כשאת שקופה, לא יכולים לפגוע בך. כך חשבתי. רגישה לכעס. לצעקות. לכאב. חוששת להתעמת. לא מעזה לומר. שותקת. פוחדת להרגיש לא אהובה. פוחדת להיות לבד.
ושם בחדר מתחת לשמיכה הייתי כותבת לי אותי. בעולם המילים למדתי לשרוד ולהרגיש מוגנת ועטופה. 
שם יכולתי לכעוס על מי שרציתי. לכתוב את מה שרציתי בפנים. עם המילים יכולתי לפנטז. לחלום. לבכות. לצעוק. להזדהות. להוציא. 
להפוך את העולם לטוב. למכיל יותר. לחומל. 
המילים שברבות השנים הפכו לחלק בלתי נפרד בי, אפשרו לי להרגיש בטחון ושמשו קרש ההצלה עבורי.
שנים לימדתי את עצמי כבוגרת לתת מקום לילדה הזאת. לתת לה יד. כתף. חיבוק. ועדיין מלמדת. כחלק ממסע חיי. 
כשהיא כועסת לאפשר לה להשמיע קול, ולא רק על הדף. ללמד אותה לומר אותה. כבר אין אופציה אחרת. מותר לה להיות הכל. והקול.
לומדת להיות מחוברת לקול פנימי, אותנטי. להאזין לי. להקשיב לי.
אין עבורי אופציה אחרת מלבד להיות אני. להתפתח. לגדול. לומר אותי.

לתת מקום/ אסנת מירל אורון
מהרגע בו למדתי לתת לעצמי מקום ואפשרתי לעצמי לבכות, להיעצב, לפחד, לשהות בכאב, 
הגיעה אצלי התובנה שבכל אותם הימים בהם התנגדתי לרגשות הללו, כשנבהלתי מהם, הם היו במאבק תמידי נגדי, 
הכאיבו בקיומם. מאחדים אותי עמם. וכך לקח להם הרבה מאד זמן להתפוגג.
מהיום בו נתתי לרגשות הללו מקום וזמן, הם עדיין מגיעים, 
אך היום אני מכירה בהם, מזהה אותם, מפרידה, מאפשרת להם להיות.
 לפעמים לוקח להם יום לשהות בתוכי, לפעמים יומיים ולפעמים יותר, אך כשאני בהכלה ובקבלה, 
הם משתחררים הרבה יותר מהר. בפשטות.
ההבנה שאני אנושית ומותר לי להיות אני על קשת הרגשות שבי, ההבנה שהחיים הם בתנודות, החמלה לנפש פנימה, השהייה בקושי, 
כל אלו מלמדים אותי להיות ברוך כלפי מכאובי, להרחיב את הלב ולפנות בי מקום להכרת הטוב. שיעור חיים.

דרך הלב/ אסנת מירל אורון
בוחרת בדרך הלב.
לפעמים היא יותר ארוכה, דורשת ממני המתנה. סבלנות.
לבטוח בתהליך. להאמין בטוב.
מדייקת אותי עוד ועוד לעבר תחושת שלמות פנימית.
ומצד שני, דרך הלב היא הכי קרובה לי. נכונה. נעימה. נוכחת. חלק ממני. אני.

ילדה זקנה/ אסנת מירל אורון
הם אומרים שנכון להרגיש ולהיות צעיר ברוח. ואני... אני רב חיי מרגישה זקנה.
כבר כילדה הרגשתי עשור יותר מגילי. תמיד היו בי שאלות הרות גורל עמוקות על הקיום. כתבתי אותן. 
התבוננתי בהן. לא תמיד היו בי התשובות.
וברגעים בהם אני רוקדת, כותבת, שרה, כמהה, יוצאת לה הילדה במלוא הכח. והזיק והברק בעיניים שלה, שווה הכל. 
מחזיר לי את הרגעים האבודים של ילדה המשתוקקת לחיים.
וזה עושה לי חיבור בין עומק וכובד המחשבה לרוח השטות. לאמורפי. למופשט. לחיוניות. לחיים. לניצוץ. 
וזה עושה בי חיבור בין הילדה לזקנה. זקנה שהיום יודעת שמגיע לה להרגיש חיים וקלילות ומותר לה להשאיר את השאלות פתוחות. 
ילדה שיודעת שמגיע לה להיות ילדה. ללכלך ידיים בבוץ, בלי לרצות לנקות. לתת לה להיות.
מאפשרת לילדה לאחרונה לצוץ בכל מיני הזדמנויות וזה עושה לי אושר. אוהבת להרגיש ילדה.

שבתי לביתי/ אסנת מירל אורון
שנים של התבוננות ועבודה פנימית ושום דבר לא הכין אותי לרגע ההוא בו חשתי בהלה קיומית, שגרמה לריקנות, שגרמה לי לחום ולחולי.
וברגע ההוא כשהתבוננתי בכאב מכל הזוויות האפשריות, עד שהפך מעמום למוחשי ולכזה הדוקר בנקודה הכי פנימית, 
עמוקה ועדינה שיש, עד פיסת התובנה הכי כואבת, שלב רך ורגיש יכול להרגיש. 
באותו רגע לא יכולתי לגשת לדף ולא באו אצלי המילים
 ונפגשתי עם שאלות הרות גורל של איך לקבל אי וודאות בעולם זמני, בו אני רוצה לדעת שיהיה טוב.
כשנתתי מקום לקושי להיות הוא עד הסוף ועד הריק, סוף סוף הגיעו הרגיעה, החמלה והרוך
 והצלחתי לנשום לתוך הנשמה לרווחה, לרוחבם, לאורכם ולעומקם של חדרי ליבי, בהכרת תודה מלאה על הרגע המדויק הזה, 
בו הבנתי שאין מלאות בלי ריקנות ואין צמיחה בלי כאבי גדילה 
ושעלי להרחיב את הגבולות בתוך אי הוודאות וללמד עצמי להרפות, כי אין לדעת מה יהיה.
ואז בדיוק ברגע המכונן ההוא חזרו בי המילים המדויקות, אותן אלו שתמיד מאוחסנות להן שמורות בתוכי. ממתינות לי שאחזור.
וברגע שהן מגיעות, אני יודעת. הנה, חזרתי למקומי. שבתי לביתי.

סולחת/ אסנת מירל אורון
סולחת לעצמי על רגעים בהם הרגשתי יותר מדי.
רגישה מדי. טובה מדי. רכה מדי. כואבת מדי. שברירית מדי.
שומרת בבטן מדי. מתמסרת מדי. פגיעה מדי.
סולחת גם על רגעים בהם הרגשתי פחות.
פחות חזקה. פחות מצליחה. פחות ראויה. פחות נראית. פחות מעריכה אותי. פחות שמחה.
סולחת על אותם זיכרונות של תקופות קשות עבורי.
ועל הרגעים בהם שכחתי את הדרך ארצה. אלי.
סולחת.
ומודה.
מודה על כל אותם הרגעים הסדוקים בהם חשבתי שדרכתי במקום,
אך למעשה עשיתי לי גם דרך וגם מקום.
שלם. מחובר.
מקבל אותי.
בדיוק כפי שאני.

החופש להיות אני/ אסנת מירל אורון
החופש להיות אני ולומר אותי, יש בו הקלה ושקט.
הוא מדייק לי את הדרך ואת והמקומות והאנשים הבוחרים להיות חלק מהמסע שלי.
לפעמים התהליך מלווה בכאב של היפרדות מהישן והמוכר, 
אך במקביל יש בו השלמה עם מי שאני ואמונה חזקה שהחיים מדויקים כפי שהם 
ובחוכמת החיים שלהם מדייקים את מי ומה שנכון לי. בזמן, ברגע, הנכון ביותר עבורי.
העבודה הפנימית המתבוננת, המתמדת שעושה, הכרוכה לעיתים בהצפה של כאבי גדילה, 
מובילה אותי לתחושת עוגן פנימי, לאני שלמה יותר, נטועה, צומחת, טובה יותר איתי.
מעריכה ומוקירה את הדרך וכך שעל אף הקושי וצמתים לא פשוטים לאורך בחיי, ואולי דווקא בזכותם, 
פילסתי לי דרך בעבודת עומק של ממש, לקבל אותי כפי שאני בדיוק.
להגיע ממקום של ילדה שהרגישה שקופה למקום של אישה בוגרת שיודעת ולמדה על בשרה, שהיא ראויה להיות נראית ואהובה.

ניקוי מערכות/ אסנת מירל אורון
יש אותי. המנהיגה של המחנה.
מסדרת לי את האוהל עם פתח אוורור. הפעם לא מילוט.
מחממת לי את הרוח הקרה, באש חמימה. נעימה, רכה. עוצמתית. עוטפת.
אש הפורצת ממני.
מביאה אותי לעולם. אותי היוקדת.
מאפשרת לי לנשום לתוך הרגעים, בהם נותרי מרוקנת. שוויתרתי עלי.
והכל יוצא. והקול יוצא.
והנה תחושת מלאות. 

לקבל אותי/ אסנת מירל אורון
והייתי לי אני מבוקר, עד ערב
ולמדתי לחבקני, בערות, בשינה.
ועשיתי לי צידה לדרך,
ולקחת לי כלי עבודה,
עט, מחברת, אותי הכותבת.
ואספתי לי רגש לרגש,
וחיברתי לי מחשבה למחשבה,
ופרטתי למילים.
לעשות לי מקום בעולם.
ללמוד אותי,
להסכים להיות אני.
רגישה. מרגישה. הכל.
לקבל אותי, כפי שהנני.
והנה אני.
צעד, צעד.
לפעמים חיים שלמים.

פעמיים כי טוב/ אסנת מירל אורון
וביום בו טיפות חזקות רעשו על החלון.
וביום בו חשבתי שאבכה דמעות כגשם.
באותו יום שלישי, הרגשתי פעמיים כי טוב.
פעם אחת אומץ ופעם שנייה שקט.
היום בו ידעתי, העבודה הקשה משתלמת.
משתלם לגעת בכאב של הילדה הקטנה.
לכבס את הכאב מכל הכיוונים.
להעריך את ניקיון הלב. בחיבוק ובאהבה.

ילדה קטנה/ אסנת מירל אורון
לקח הרבה זמן, יותר מדי שנים, עד שהעזתי לחבק את הילדה הקטנה שבי.
שלמדה לשרוד בעולם בדרכים משלה.
הילדה הרגישה מאד שקולטת כל פיסת אנרגיה ומתרגמת לתחושות של ממש בגוף.
אם לא יוצא הקול, כואב לה בגרון.
אם משהו קשה לעיכול, הבטן מתהפכת.
ואם מישהו כואב, חומלת ולוקחת את הכאב אליה.
זה כל כך מפשט את החיים ומרגיע לתת לילדה שבי מקום,
להכיר אותה, איך למדה לשרוד בעולם.
לומר לה מותר לך. את מובנת.
מותר לי. אני מובנת.
לומר לי, אני אהובה כמו שאני. הכל בסדר.
ומה שלא יהיה, אני פה איתי, להישאר.
לא אעזוב אותי. אישאר מחובקת.
כי בכל אחד מאיתנו גר לו ילד. ילד קטן.
וכולנו היינו פעם ילדים.
אף פעם לא מאוחר לתת לילד הזה ליטוף.
מילה חמה. להיות מחובקים בעולם. על ידינו.
והנה, תחושת הקלה.
אחת שיודעת.

ככה זה עם לב/ אסנת מירל אורון
בין כותלי פנימיותי, שוכן לו לב.
אותו הלב שעושה לו עבודה יומיומית ולא אחת תוהה לו-
מדוע עדיין לעיתים הוא סגור?
זה גם אותו הלב שיודע שיהיה בסדר,
שתמיד כאן לשמור, שנותן לי לנוח בין חדריו.
אך לפעמים הוא מתכווץ.
מתכווץ מכמיהה. כמיהה לנשמה שתדע את השפה שלו.
שתדבר את השיח שלו.
שתאהב אותו. אותי. כפי שאני.
לפעמים הוא מתרחב.
מתרחב מנשימה. מאמונה.
מהבנה שזו הדרך שלי.
ככה זה עם לב.
לפעמים הוא מתכווץ.
לפעמים הוא מתרחב.
ומזכיר לי את תנועת החיים. לחיות.
לזכור שכלום לא מובן מאליו, גם פעימות של לב.

מה לה לאישה ולעץ? ולנחש ולאישה? / אסנת מירל אורון
מה לה לאישה ולעץ?
לאפשר בה עץ של דעת, תבונה וחכמה,
לנבוט ולהיות אישה בעולם.
להרחיב בה שורשים נטועים היטב באדמה. עבור קרקע יציבה.
להנכיח בה גזע עבה ועצום, לשרוד את טלטלות הטבע, החיים.
להצמיח בה ענפים, להתרחבות ולגדילה.
ומה לו לנחש ולאישה?
שתשאל השאלות, הספק, התהיות,
שתבין שמותר ואין שלמות.
שתבחין בין טוב ורע, בין עיקר לטפל ושכל חייה תעשה לה-
עבודה של לב.
עבודה של דעת.

שיחות של לב מלב/ אסנת מירל אורון
עשי לך לב, אחזי בו משני הקצוות
עשי לך חיבור לבבי ובדק בית פנימי.
שוחחי שיחות עומק עמך,
בלילה כשזאת את איתך.
האם היטבת עם ליבך היום?
והאם הקשבת לרחשיו?
והאם הטחת בו כעסך- על היותו לב רגיש שכמותו? שכמותי.
החיבור ללב, הוא חלק בלתי נפרד בי,
לאחוז בו משני הקצוות ולא להניח,
עד שאבין לעומק מה סער את ליבי עליו ומה כואב. ומה משמח ומה עושה לו נעים.
להיות במגע עם עצמי.
לעשות לי שיחות של לב מלב,
זה כל הסיפור.
זה מה שמחבר לי את הלב. כל פעם מחדש.

אני שלמה/ אסנת מירל אורון
בי נשבעתי, להישאר אני, להישאר רגישה ומרגישה, להרגיש את משב האוויר ואת האווירה,
לראות נפשות ערומות של מי שממול ולזהות ניואנסים, להילחם על כל פיסת דיוק, לא להקל על עצמי, להיות בהלימה עם נשמתי.
בעבודה יומיומית, ללכלך ידיים ולהשליך כל פיסת לכלוך מחיי, להביא טוהר ואמת נקייה לעולם,
על ידי מילים, על ידי מעשים, על ידי תחושות, על ידי עבודת הלב.
אף אחד לא הבטיח שיהא זה קל, זה אפילו קשה עד מאד, לאדם רגיש מאד.
אך הרגעים האלו שאני הולכת לישון עם הלב הנקי, מזכירים לי שעבודת הכפיים,
היא הדרך שבחרתי לצעוד בה, זאת שעושה אותי למי שאני. אני. שלמה.

צלקות/ אסנת מירל אורון
לעיתים זה יגיע בכל מיני צורות וילבש מלבושים שונים
וישלח אלייך דרך אנשים ומצבים שונים,
שוב ושוב, פעם אחר פעם.
תשאלי עצמך למה דווקא לי? ואיך זה שוב קורה?
ותרגישי כאבי גדילה של גוף שרוצה לצמוח, מתוך הכיווץ.
זה בא לך בעבודה קשה ובמאמץ.
וברגע בו תלמדי את השיעור, את תביני- את גדלה.
צלקות נרשמות בך, להעריך ולזכור יום ביומו-
מאין את באה והיכן את היום.

הקשיבי לך/ אסנת מירל אורון
כשהאינטואיציה מדברת בך, הקשיבי לך.
גם כשחום גופך יעלה וגם כשיהיו מסביבך שחושבים אחרת,
גם כשזה לרגע כמעט יערער את עולמך ואת כל חומותייך עלייך, הקשיבי לך.
הקשיבי לך ואלייך, שעברת דבר או שניים, לחוכמת החיים שעשית לך בדרך ליציאת המצרים האישית שלך,
הדרך שעברת בדרך לאמת שלך, האמת הזכה, האותנטית, ההחלטה שעשית לך, 
להמשיך תמיד להביא לב טוב ומיטיב, באופן מוחלט, ולא משנה מה פגשת ותפגשי לך בדרך.
הקשיבי לך, היי לך, בכל רגע נתון, את שהולכת לישון וקמה עם הלב שלך בכל לבוקר,
את שפותחת את הבוקר במתוק, להמתיק לך את היום.
את שיודעת מה נכון לך. הקשיבי לך. בנחישות.
הקשיבי לך ואלייך, בין השורות, בין המילים, בין פיסות של הלב והכיווצים, בין שאריות של חלומות,
לעשות לך חיבורים ולהצמיח אותך ממך הלאה. עבורך.
היי שם עבורך, לא לוותר עלייך, על משנת דרכך, גם כשזה כרוך במאמץ ובכאב של ממש להביא אמת לתוך עולם נמהר.
הקשיבי לך ויהי מה. תמיד.

כשהזרקורים מופנים פנימה/ אסנת מירל אורון
הרבה זמן לא כתבתי, המילים רוצות לבכות ועצורות בי.
נותנת להם דרור, לבכות, להשתחרר לאוויר העולם, משחררת את הסכרים.
ההבנה שמותר לי לכעוס, להרגיש עייפה, לרצות לנוח.
בתוך עולם מוטרף, מלא בשינויים, מותר לי לפחד.
גם כזה כואב שהלב הרגיש והמחנק בגרון נפגשים לכדי כיווץ בטן פנימי וחולשת הגוף.
עולם פתלתל, מציאות מתעקלת, מלאכה קשה לאוהבי קרקע יציבה ושורשים נטועים באדמה. כמוני.
עבודה של שנים לקבלת המורדות והלמידה כיצד לא לעוף בעליות. לשמור על עצמי.
גם ברגעי כאוס, לשמור על איזון וסנטר פנימי.
להביא אמת וטוב. להביא רגש לעולם.
לעיתים העבודה הפנימית המתמדת נטולת הזיופים שוחקת, יחד עם זאת איני יכולה אחרת.
כשהזרקורים מופנים פנימה, מנסה להאיר את חלקי הפנימיים ולהזכיר לי אותי. עולם ומלואו.
גם אם כעת התרחקתי, אני אשוב אלי. לקבל אותי, אני.
זה מה שיכולה כרגע.
מתוך ההכלה, הלב שלי במנוחה
והנה חזר השקט.

דרכי פעולה/ אסנת מירל אורון
היום כאבתי עם דרכי פעולה,
בכיתי ונשמתי לתוך זה,
והכאב הרגיש לי כאומץ,
והאומץ הרגיש לי כעוצמה.
והטלאים נרקמו בי לתפרים.
והתפרים נהפכו בי לטפרים. של לביאה שיודעת מי היא. מה היא. ולאן מועדות פניה.
והרגשתי שיש לי הכח להגן על עצמי ויש לי את קווי המתאר והגבולות שלי.
היום כאבתי עם דרכי פעולה וכבר לא כאבתי בכלל,
והבכי התחלף בי לצחוק והצחוק לחיוך.
והחיוך נטע בי תקווה ליום חדש.
היום לא כאבתי כלל והיו לי דרכי פעולה.

החוזה שלי/ אסנת מירל אורון
והזמן והקושי לא הכהו בי את האהבה.
לא גרמו לי להיות חצופה אל החיים.
להביא טוב לעולם. החוזה שלי. דרך חיים.
ללכת עם מה שהנשמה שלי מבקשת.
להתחבר לאני פנימי גבוה. עמוק.
לאני הכותבת. המתבוננת. המרגישה. השלמה.
אלי. ללב. למהות. תמיד.

הלב היודע/ אסנת מירל אורון
ולפעמים זה רק הלב, ורק הלב שלך יודע,
לאן לוקחת אותך מילה, או מבט או תחושה.
והיכן זה נוגע בילד שהיית, ומה גרם לו לזוז מצירו.
כי לעיתים רגע אחד בלבד נדרש לו לילד, לך,
לחוש לא אהוב. לא שייך.
לפעמים זה בינך ובין הלב ובין הילד שבך,
שחש כאבי גדילה, של ילד שרוצה לצמוח
ולחוש נאהב על ידי עצמו.
לקבל אותו. בדיוק כפי שהוא.
ללא תלות במילה. במבט. בתחושה.
פשוט מעצם היותו.
מעצם היותך.

לב פתוח/ אסנת מירל אורון
משחררת את העוגן.
מאפשרת לספינה שלי לשוט.
באה עם לב פתוח למסע.
לב שלקח לי הרבה זמן
לפתוח את מנעולי חדריו.
לבטוח שהוא יודע,
יודע שמגיע לו יותר מפירורים.
שומרי לבי היו שלום,
תודה ששמרתם על לבי,
משחררת אתכם לשמור על לב אחר.
לב שזקוק לכם יותר. יותר ממני.
למדתי לשמור עליו. בכוחות לבי.
תודה שהייתם לי.

חלום על אהבה/ אסנת מירל אורון
מקיצה מחלום על בית פנימי.
על גבולות אשר נחצו.
על כאבים ישנים.
העצבות. והפחד.
והייתה בו בחלום חוויה מתקנת.
והיה שם הבית השלם.
הגדר. הגג. והקירות.
ואהבה.
אני נשבעת,
הייתה שם אהבה.

כשאת יודעת/ אסנת מירל אורון
כשהאינטואיציה והלב בקשר סימביוטי יום יומי.
כשהרגש מבקש להבין ולחמול.
כשהידיים מבקשות להושיט יד. לחבק.
כשאת אמא וילדה. בוגרת ואישה.
כשאת מצליחה לתמרן בין כמה משימות.
וליהנות מרגע נחת איתך. ולהעריך את הרגע ההוא.
כשאת מצליחה לשנות עולמות. לומר ממך עוד.
כשאת שוהה בחולשה. בפחד. בכאב.
כשאת מגלה את כוחותייך יום יום. כל פעם קצת.
כשאת מעזה לעשות דרך ולהיות אתך עוד.
וללמוד אותך. ולקבל אותך כמו שאת. בדיוק.
כשאת עושה עבודה יומיומית. מבחירה.
כשהבחירה שלך הופכת חופשית. ללא ייסורים.
כשאת קשובה לך בכל רגע ורגע נתון.
לבטן. לגרון. ללב. לנשמה שלך.
כשאת יודעת, שאת יודעת, שאת פשוט יודעת.

אישה רגישה/ אסנת מירל אורון
להיות אישה רגישה מאד.
לעמול שנים רבות על בניית מרחב מוגן ללב שלי.
לשמוע הרעשים מבעד למרחב. לתת להם להיות.
להתבונן בהם. לומר אותם. אותי. ללמוד לעשות לי מרחב ומקום בטוח ללב העדין. לבטן הרכה.
ללמוד אותי. את הנפש והנשמה. את הילדה והאישה.
להקדיש את חיי ואת מילותיי להבנה וללימוד הזה.
לחזק את האדמה בי. ואת הרוח בי. ואת החיבור בין השניים.
להביא אותי כמו שאני באמת. להיות לי בית. ועוגן.
כשהיקום שולח לי מחוות קטנות ומראה לי שבמקומות הכי קשים לי נהיה שקט, 
העיניים דומעות והלב מעריך את עבודת הכפיים ואת הדרך שלי. ויודע שגם אם היא ארוכה. 
היא הנכונה עבורי ומדייקת אותי לקראת אני יותר טובה.

להתפעל/ אסנת מירל אורון
כשנגלה לו אני חדש ישן מתוך האני המוסתר בהשתקה עצמית, איני בוררת עוד את המילים. אני פשוט אומרת.
כאישה המגלה את התינוקת בי. מלפני החומות וההגנות. המפגש בין השתיים הופך את השרידות בי לחיות.
מצייר לי את החיים במגוון צבעים שלא ידעתי בקיומם.החום החמים של האדמה השורשית.
התכול של הקו שבין המים לשמיים.
הזהוב המנצנץ של השמש והאור.
והכסוף הנכסף.
מאפשרת לי לגלות את הגוונים שהיו חבויים בי שנים רבות.
מתחת לכל ההסתרה. כל פעם קצת.
לחקור את העולם מחדש.
להתפעם. ולהתפעל.

המקטעים מצטרפים לשלם/ אסנת מירל אורון
וכעת כשכל המקטעים מצטרפים לשלם,
כשאני מבינה שכל חלקי הפאזל המורכבים שעברתי בחיי, מצטרפים לתמונה שלמה,
שהייתה להם כוונה והתכווננות,
הדמעות חונקות את הגרון. ואת הלב. שיודע. ומבין.
יש סיבות לשיעורים שעוברת בחיי.
וללמידה ולהתבוננות הפנימית.

לומר אותי/ אסנת מירל אורון
כשהאנשים הקרובים לי בחיי מצליחים לומר אותם, אני תמיד מבחינה שדקה קודם לכן, גם אני הצלחתי לומר אותי.
כשאינם באים לידי ביטוי וכשהגרון שלי מתחיל להרגיש מכאוביו ולתת בי אותותיו, אם אתבונן, 
אבחין בכך שגם אני נחלשתי פנימית, ודקה קודם לכן, גם אני לא הצלחתי לומר אותי.
כאבן הניתזת לתוך מים ויוצרת סביבה מעגלים קטנים, המתרחבים, מהלב פנימה החוצה, 
כך אני יודעת שלעבודה הפנימית שלי, יש השפעה רחבת היקף על מעגלים כה רבים בחיי והכל מסביבי הוא מראה והשתקפות שלי.
 לכן עבודת חיי הפנימית היא העבודה שלי בלבד.
לא אשכח את הרגע ההוא בו הצלחתי לבטא אותי בדיוק, במן אמת. ושקט. וקלילות. ואותנטיות. מבלי לחשוב. מבלי לברור כל שביב של מילה. בדיוק כפי שזה, מהלב החוצה.
מודה על עבודת העומק הפנימית, מהרגע של לפני שבאתי לעולם ובכל נקודה ונקודה לאורך חיי, ועד לזמן הזה. 
מבלי לדלג על אף פרט, עבודה המשליכה על המקומות שהיו לי הכי קשים.
מוקירה כל רגע שהוביל אותי לכאן. בדיוק על איך שהחיים התרחשו ועל כל הצמתים והשבילים כולם, 
שלימדו אותי להעריך כל רגע ורגע וכל שבריר של נקודה בזמן.
ללמוד כל יום, עוד ועוד, אדמה ביחד עם הרוח, הנושבת בעורפי. ולשאוף תמיד ללב. ולנשמה.
ולגלות בי את הכוחות.

הלב הרגיש/ אסנת מירל אורון
ללב הרגיש יש מחיר בחיי,
השינה שלו קלה, הוא מרגיש את שבריר המבט, את עוצמת הפגיעה,
את רגעי השתיקה, את תנודות העולם.
בחום הוא מזיע, ובקור מצטמרר ורועד.
כשיש כאב הוא משתתק, וכשעלה נושר מהעץ, הוא מתכווץ.
היו לו ללב שלי את כל הסיבות להישאר סגור,
ומודה לו על כך שעשה לו דרך ללמוד להישאר פתוח.
כשאוהב, הוא מתמוגג.
כשהעלים צומחים הוא מתחדש.
בעת צחוק ושיחות עם ילדי, הוא מתרגש.
כשמאזינה למוסיקה ורוקדת, הלב כולו בי מתפעם.
וממנו נובעת הכתיבה, ואיתו כל אות ואות בי קמה לתחייה.
וזה עושה לי תחושה של חיוניות והתרגשות,
להרגיש כל פיסה ופיסה של החיים, בכזו דקות.

את תדעי/ אסנת מירל אורון
כשהשקט קיים בך, את תדעי.
כשלא יהיה בך שום סימן שאלה בסוף המשפט, את תדעי.
כשירגיש לך שלם ובלי מקטעים, את תדעי.
כשם שהפרח פורח וזמנה של השמש לשקוע, את תדעי.
כשהבטן תכאב ושרירייך יכאבו בך, את תדעי.
כשתשמעי את פעימות ליבך הולמות בך בחוזקה, כשעון מתקתק, שמחוגיו איבדו כיוונם, את תדעי.
כשלא יהיה בך אוויר ונשימתך תתייסר בך, את תדעי.
ותמיד תמיד, זכרי להזכיר לך, שאת זו שבחרת להרגיש בעולם מלוטש,
את טיפות הגשם על גופך, את מגע השמש על עורך, את משב הרוח על גבך,
לחיות לאורה של אמת ולבחור להיות את.
הוקירי את גופך שסייע בבחירותייך, שהיה שם לכוון את מסלולך, שברא את קולך ממך, את שירתך, את עולם המילים, אותך.
ותמיד תמיד, זכרי, שברגעים בהם תתני בך מקום וקשב רב לגופך, כשתלכי עם הטבע,
כשתביני שאת בת אנוש ומותר לך להרגיש הכל, את תדעי. ככה בפשטות.

אריתה פרנקלין/ אסנת מירל אורון
אריתה פרנקלין נודעה במוזיקת הנשמה וביכולתה לגעת בשירתה בכל נושא.
כבר כנערה השרה בכנסיה, הביאה עמה שירה, החדורה באמונה פנימית עמוקה, 
וביטאה בשירתה ובקולה את אמריקה "השחורה" והרצון בשוויון.
אריתה עברה חיי ייסורים ושירתה צמחה מתוך כאב רב וכשם שהייתה אגדה בחייה, 
נותרה אגדה במותה וזכתה להטביע חותם בעולם.
בסוף הסרט 'Respect' על חייה, בו צפיתי השבוע, 
הוצג סרטון של אריתה בביצוע השיר "A natural woman" 
ובו נצפה ברק אובמה מזיל דמעה, נוכח ביצועה המרגש.
אריתה הביאה לקולה ולשירתה כאב, טבעיות, רוח, לב, רגש, עוצמה, תשוקה, עומק, נשמה 
ונגעה בהרבה לבבות ועל כן כונתה "מלכת שירי הנשמה" או "גברת הנשמה".
האותנטיות והכוונה המשתקפת בדמותה, בקולה ובשירתה מיד שבו את לבי 
והתחלתי לחשוב על כל אותם המילים, האנשים, העובדים, המנהלים, החברים, הלקוחות, 
שנגעו בלבי בפשטות ובאמת. לרב היו הם אותם שהביאו לב, נשמה ואותנטיות.
ככה זה עם מילים בעיני.
כשמביאים לב ורגש למילה הכתובה ומילים חשופות המבטאות את מה שלא נאמר, בדרך שלא נאמר, נוגעים בלב הקוראים.
ככה זה עם עובדים בעיני.
עובדים שהם שחקני נשמה, אלו הנוכחים באש ובמים עבור הארגון עם המון השקעה פיסית ונפשית, הם לרב אותם אלו המעוררים רגשות הוקרה.
ככה זה עם אנשים בעיני.
כשמביאים משהו טבעי, אותנטי של נשמה ולב, אין ספק שזה נוגע בלבבות, יוצר שיתוף פעולה, רצון לקרבה ומעורר רגשות הזדהות, אמון והערכה.
כשמביאים נשמה, מקבלים נשמה.
Be a natural human:-)

לחזור בתשוקה/ אסנת מירל אורון
"ללכת עם התשוקה", ביטוי כל כך חזק ועוצמתי.
ומה עוצר אותנו בעצם? האם יודע כל אדם מה היא התשוקה שלו? ומדוע לא תמיד עוצר לבקש התשובות אצלו?
וגם אם כבר יודע מה תשוקתו, מדוע הורגלנו לחשוב שללכת עם התשוקה,  לעיתים יש בה חטא? לעיתים יש בה היסוס?
כמו שנאמר בספר בראשית "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך".
כבר במקרא הובאה לידי ביטוי התשוקה כמרכיב בעונשה של האישה ודובר על התשוקה כחטא, שלא נסתכן כמו חווה.
בשיר השירים מדובר על התשוקה כעל דבר חיובי, כאל מושא אהבה,
"על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי... ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי".
וכיצד הפילוסופים רואים תשוקה?
שפינוזה התייחס לשלוש מידות של חתירת האדם: לרצון (=הנפש), ליצר (=הגוף) ולתשוקה (=יצר+מודעות ליצר),
מבחינתו היו אלו שלוש מילים נרדפות למידות אליהן חותר האדם.
בעיני התשוקה היא המילה הגבוהה מבין השלוש והיא שילוב של רצון, יצר ומודעות.
להבין מה היא התשוקה שלך וללכת איתה עד הסוף, זאת התמצית של ההתכווננות האנושית.
זה בדיוק ההבדל בין לחיות מתוך סיפוק ומתוך שליחות, ככה באמת עם הלב, ככה באמת עם אמת,
לבין לחיות ליד הדברים, ככה מהצד.  
יש בעיני עוצמה למילה תשוקה.
בתחום הזוגי נניח, יש הבדל בין יאמר לה אני אוהב אותך
לבין יאמר לה אני משתוקק אלייך ואין עוד מלבדך ורק אותך אני רואה.
אף בתחום המקצועי, אדם חדור מוטיבציה, שמשתוקק לתפקיד מסויים וכשחושב עליו העיניים בורקות,
הדופק מהיר ובטנו נמתחת, אינו מביא בהכרח פחות איכויות מאדם שעוסק שנים בתחום מסויים.
כמה נרגשת אני לחזור אלי בתשוקה.
מהותי משתוקקת למילה הכתובה, כזאת שחייבת לבוא מהלב ולדבר אותי. אני חיה, נושמת ואוהבת כתיבה.
כשאני כותבת מילים, גם כעת, עיני בורקות, הנשימה מתרחבת והמילים כותבות את עצמן בצורה מדיטטיבית.
בעודי כותבת, הגוף שלי חש חיות, התרגשות, תנועתיות, ריפוי ותקווה.

יום הדין / אסנת מירל אורון
לתת הדין יום ביומו, לבוא בדין ודברים בתוכינו יום ביומו ולשאול השאלות-
האם פעלתי היום בהלימה עם לבי מבלי להחסיר אותי ממני?
האם פעלתי להיטיב? האם עשיתי השתדלות לקבל את המידות הקשות לי?
לשאול השאלות הנכונות והמדוייקות לי יום ביומו, לאט לאט, תוך כדי נשימה, בקצב הנכון לי,
במינון המדוייק לי ולהניח לתשובות להגיע בזמנן.
כמו שנאמר "על דעת המקום, ועל דעת הקהל ובישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים”.
"העבריינים" בתוכינו הם אותם חלקי ומידות אישיות  שלעיתים מקשים עלינו את הקיום.
"העבריינים" מחוצה לנו הם אותם אנשים השונים מאיתנו בתכלית השינוי.
נשאלת השאלה, מדוע לנו להתפלל עם "העבריינים" את תפילת הכיפורים וזיכוך הנפש?
הרי איך אפשר לקבל ולהשלים עם "העבריינים", עם תחושת ריקנות, דחייה, בדידות, פחד וכאב?
אפשר גם אפשר, כל זאת מתוך שאיפה לקומת אדם שלמה וזקופה,
כזאת שיש בה קבלה עמוקה הומניסטית של כלל המידות הקיימות בתוכינו,
מתוך רצון אמיתי לשחרור ולקתרזיס של הנשמה והנפש כאחד.
ככל שנזכה לעבודת מידות הלב ונאסוף אלינו ככה קרוב, אחד אחד,
גם את המידות והחלקים הרחוקים והמרחיקים אותנו בנו, את כולם,
נחיה ביושרה, בתבונה, בשלמות ובמלאות.
כמו שנאמר שלוש פעמים: "נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנו לא שבועות",  
שנדע למחול לעצמינו על "העבריינים" בנו,
שנדרו בנו נדר ללמד אותנו לחיות מתוך להיחלץ ולשרוד.
ונזכה להתבונן בנו יום ביומו, כמו היה זה יום הדין,
ככה מתבונן,
ככה מהלב,
ככה פשוט,
ככה אמיתי.
ונזכה-
ללמד אותנו לחיות מתוך הקבלה והשחרור.

הרהורי הלב/ אסנת מירל אורון
הלב שלי נעוץ עמוק לו פנימה בתוך ים של פיתולים ואיברים הנדחסים להם בסדר מופתי,
במקום כל כך פנימי וכמוס.
וכמה כיווצים נדרשו לי בחיי, בכדי להשלים מחזור אחד של עבודת הלב,
עד לכדי מה שמכונה פעימת הלב.
הרהורים על עבודת הלב... כמה עבודה פנימית נדרשה לי בחיי, בכדי להצליח לפעום את לבי.
כמה דקה ועדינה עבודת הלב, כמה קל לברוח לפחד
וכמה טבעי כשהלב בחיבורו להרגיש זרימת חיים, מחזוריות שלמה.
נזכרת בזמניות החיים ויוצאת נשכרת ממחשבות על חדלון החיים ומתוך תחושת החמצה על כאלו שלא הספיקו לחוות,
נולדת הבנה פנימית של החיים כדבר יקר ערך, הלב הוא יקר ערך.
הנה אני כאן מצהירה בריש גלי שהלב שלי הוא זן נכחד מן העולם, הוא פרח שמור,
שייפתח בתבונה וברגישות, במקומות בהם ירגיש, ירגיש נראה ונוכח.
לא, אני לא פוחדת לחשוף אותו, אך מבינה יותר מתמיד שהלב שלי חשוב ואפתח אותו במקומות הנכונים לי.
זה אותו אחד שעשה לו לימוד ועבודת פרך של ממש ללמוד לצמוח מן הכאב וכל זאת רק בכדי לדעת ולהשלים את פעימותיו,
דבר שנראה טבעי לכאורה, אך נדרשה לו עבודה של ממש ללמוד פעולותיו,
וכל שכן כשהוא כזה, עלי להקיף אותו אך ורק באיברים חיוניים לו, לי.
הנה אני מופקדת כאן לשמור על הלב שלי, לאפשר לו להוביל לכל אברי הגוף את חמצן האהבה והמרכיבים החשובים לי.
הנה אני כאן, מתחייבת, כבל עם ועדה, לשמור על הלב שלי
כנוצרת אוצר מכל משמר,
כאביר השומר על נסיכה,
כלב השומר על חדריו.

ברגע הזה אסנת מירל אורון 
אישה צרפתיה על כיסא גלגלים בשיקום בבית החולים, בקושי מדברת,
מנסה להסביר לנו בצרפתית באיזה מספר חדר היא בבית החולים, עיניה טובות.
שני הדברים היחידים שאני מבינה oui (כן בצרפתית) ואת הכאב במבטה, אני שמזהה כאב בשניות...
ואז אישה שבנה משתקם על כיסא גלגלים אומרת לה,  "את ניסית לומר לנו שזה מספר החדר שלך?" "oui ,oui, oui" ,
מחבקת אותה ואומרת לה "קשה לך שלא מבינים אותך"? ועונה הצרפתיה "oui, oui, oui, oui, oui",
ומבטה של הצרפתיה מתמלא בדמעות, מישהו הבחין בה ברגע הזה.
והאישה עם הלב הרחום והחנון, שנלחמת בעבור בנה, מחזיקה ומחזקת את ידה ותוך כדי הדגמת נשימות,
אומרת לה "זה קשה, יהיה בסדר, תנשמי עמוק, תנשמי עמוק".
ואז הצרפתיה נושמת עמוק, כל כך עמוק, לוקחת עוד נשימה ועוד נשימה,
ולפתע הבכי שלה מתחלף בנשימות ובתחושת הקלה וחיוך ואפילו שמעתי שם צחוק.
לא הייתי מסוגלת לפצות את פי...
עמדתי שם מהצד, עם תחושת מחנק ובכי.
בכיתי על כך שאנשים נלחמים על דיבור,
בכיתי על אנשים שנלחמים על ללכת,
בכיתי על כל אותם שעברו אירוע מוחי,
בכיתי את פגועי המח והמשותקים,
בכיתי את שבריריות החיים,
בכיתי את האמהות שלוקחות את ילדיהן בכיסא גלגלים ועדיין יש להן כח לחזק אחרים,
תהיתי מהיכן הן שואבות את הכח.
ולצד כל זה, בכיתי את התרגשות הרגע הזה, הרגע הזה בו הבנתי, שאמפתיה היא שפה אוניברסלית,
בשביל לדבר את הלב, לא צריך מילים, כשמתכוונים עם הלב, הכל מתרחב, אפילו הנשימה.
"יש לנשימות כח", אני אומרת לעצמי, "תזכרי תמיד כשקשה לך לקחת אוויר, תזכרי ואל תשכחי,
תמיד תנשמי עמוק, בכלל בחיים את לפעמים שוכחת לנשום, תנשמי".
הנה אני נושמת, הנה אני חוזרת לכאן ועכשיו ומשהו מתרחב ומוקיר תודה על החיים.

אסנת/ אסנת מירל אורון
לכל אדם יש שם ויום בו נולד.
כל אדם ראוי שיחקור ויבדוק מאין בא, מה דרכיו, וידע עוצמותיו.
לכל שם יש מטען נפשי וכל מטען נושא עמו משמעות.
נולדתי ביום רביעי, היום בו ברא אלהים את המאורות, את השמש לממשלת היום ואת הירח והכוכבים לממשלת הלילה.
כך בעבודה פנימית, רבת שנים, שעדיין נמשכת, אני לומדת להבדיל ולהפריד בין האור ובין החושך ולהאיר בי את המקומות החשוכים.
היה הייתה דינה, בת ליעקב אבינו, אישה יפת מראה והרי בא שכם ואנס אותה עליה, ומתוך הטומאה והכאב נולדה אסנת,
כך קראה לה דינה, כזכר לאסון שפקד אותה.
שאזכור מאיזה אסון נוצרתי ואדע להעריך את הקיים.
אסנת גדלה כבתם המאומצת של פוטיפר המצרי ואשתו העקרה,
ויקרא פרעה ליוסף הצדיק ונתן לו את אסנת, בת פוטיפר, לאשה.
יוסף הצדיק בחר באסנת, מכל הנשים הרבות שהיו נר לרגליו, כולל אשת פוטיפר, שניסתה לפתותו וללא הצלחה,
לעשות לו דרך עם אסנת ולהביא לעולם את מנשה ואפרים ולברוא שבט.
בזכות נישואיה ליוסף הצדיק, נשמתה של אסנת עברה התמרה מטומאה לקדושה.
יוסף מסמל עבורי את העבודה הקשה בחיי, עבודת לימוד והעמקת הלב, שבחרה דווקא בי,
לסייע בידי ללמוד להתמיר רגשות כאב לרגשות עוצמה.
באמצעות ההפרדה שבין החושך לאור לברוא לי צמיחה וחיבור. מתוך ההפרדות, לברוא לי חיבור.
הורי בחרו את שמי "שתתחילי ב- א' ותסתיימי ב- ת', כשמות אחיותייך".
ערב רב של אותיות, פעלים ורגשות בטווח שבין א' עד ת' וכולם בעלי משמעות עבורי,
נניח כ' לכאב וכתיבה ור' לרגישות וריקוד וזה רק מקצתם, וכל זאת בכדי שיהיה לי עניין ואתגר,
כי לכל אות בא"ב יש משמעות, מ-א' ועד ת'.
ואני, בעודי מתחילה לי ב- א' ומסתיימת ב- ת', מזכירה לעצמי דרך שמי,
שאזכור ולא אשכח את זמניות החיים, שמאסון אסנת נוצרה ובתודה תסיים.
לכל אדם יש שם ומשמעות ומהות וראוי לו שיחקור ויבדוק מי הוא, מאין בא, מה דרכיו ומה אומר לו שמו.

אביבה יודעת/ אסנת מירל אורון
"תאמיני לאביבה", אישה יפה בת 80, נראית כבת 60, יושבת על כיסא באמצע מדרחוב,
שיערה בריא, זהוב, משקפיים לעיניה ושיניה חסרות, בדיבורה שירה קולחת.
מהנהנת בראשי, לתת לה מקום, פי נצור, לא הכל מצליחה לשמוע, מנסה לגמוע מילותיה.
"יש לי אחות אחת, חוץ מזה כלום, אני רוצה ללכת לאח הגדול לעשות מהפך, שיתנו למסכנים, לא למי שיש.
תאמיני לי, הכל יסתדר לך, אביבה יודעת".
"מלא שאת מכירה, כאלו שכתבו שירים, הם כתבו אותם כשהיו שיכורים, נפגשו בכסית,
אני הכרתי את כולם, תאמיני לי, אביבה יודעת".
"אל תאמיני לכולם", היא נוגעת בשקע שבין הפה לאף "יש קנאה והיא בדיוק פה מתחת לאף,
יש חולי נפש, תיזהרי, את רואה, נתתי לו עכשיו פיתה עם גבינה צהובה ונתן את האוכל לציפורים, נתתי לו כסף,
אביבה כל החיים נותנת, מי שיש לו, לא נותן, לתת כשאין- זאת החכמה... תאמיני לי, אביבה יודעת".
"אני אישה טובה, אני אוהבת חתולים, את כולם אני מאכילה, תמיד עשיתי טוב, מה אני מבקשת, שאלהים יקח אותי בכבוד, בלי צינורות".
אוספת את החכמה של אביבה איתי,
היא מבקשת לגעת לי ביד ולהביט לי בעיניים והמגע שלה מלטף ומברך "כי אביבה זאת ברכה",
"יש לך לב בעיניים"
ואני נותרתי דומעת,
אם אביבה אמרה, היא לבטח יודעת.

ימימה אביטל ז"ל (1999- 1929) / אסנת מירל אורון
לפני כ- 20 שנים, נחשפתי לראשונה ללימודי ימימה אצל אורנה סלע, מדריכה בחסד,
שמלמדת את משנתה של ימימה.
ימימה אביטל ז"ל הייתה מורה רוחנית שפיתחה את שיטת ימימה,
או מה שקרוי בשנים האחרונות, לימודי חשיבה הכרתית.
משהו שם דיבר אלי, כתיבת החלקים (המסרים שימימה העבירה) וקבלת תובנות שהן תוך כדי כתיבה,
כתיבה- המקום הקרוב ללבי.
כאחת שאוהבת לחפור בנפש, התחברתי לכך שימימה קראה ללימוד "לעשות מלאכה",
דיברה על עבודה יומיומית של ממש- התבוננות בעומס, בהסתרה, במיותר, בהפרדה,
בילדה הקטנה ועוד כל מיני מושגים שנראו לי בהתחלה תלושים ולא מובנים.
תקופה מאד ארוכה, כתבתי את החלקים של ימימה ולא הצלחתי להבין כלום.
זוכרת שבאחד השיעורים "התקלתי" את אורנה המורה "רגע... ואם קרה משהו, כמו מה שאני חווה עכשיו,
ואני כל כולי כאב אז איך אפשר לומר שהכאב הוא רק חלק ממני ולהסתכל עליו כעל חלק נפרד?
הרי הכל כואב לי, הלב שלי נקרע לגזרים, הגוף מותש וכואב, קשה לי לנשום...
והרעיונות האלו של התייחסות לכאבים כאל ילדה קטנה... אולי הם בסך הכל שכנוע עצמי?".
ואז אורנה חייכה והשיבה "תדמייני שאת רואה ילדה קטנה הולכת לבד ברחוב כואבת, זועקת ובוכה,
האם היית ניגשת אליה ומחבקת אותה?" תשובתי "כמובן", "והאם את זאת הילדה הקטנה? או נפרדת ממנה?" תשובתי "נפרדת".
הכל פתאום התבהר ונחה עלי דעתי בהבנה, שרק שכשאחבק את רגעי הכאב (=הילדה הקטנה)
ואבין שהם רק חלק ולא כולי, משהו שם בלב ישתחרר, ואכן זה עובד.
למדתי להבין שההסתבכות מתרחשת, כשהלב מאמין לעומס, למדתי שאהבת חינם לא תלויה בדבר (בהיותי שמחה וכו'),
היא מתחילה בתוכינו פנימה ואז מופנית החוצה.
למדתי שמעצם היותי אדם- יש לי ערך, קיום, ללא תלות ברגש כלשהו וברגע שאחזק את החלקים הטובים בי כשיצוף העומס,
יהיה לי יותר קל להיזכר בטוב.
איך לחזק את הטוב?
להיטיב עמי, להוקיר תודה על הטוב בי, על הדברים שאוהבת בי, על כך שאני, ילדיי, משפחתי קמים בבוקר, נושמים, חיים, בריאים.
להבין שלצד הטוב, יש גם את המיותר (הכאבים/העומסים),
והחיים הם תנועה מתמדת טבעית בין הרגשת חיבור להסתרת החיבור.
ברגע שזה נתפס כטבעי, זה פחות מבהיל.
זה לא שהכל ורוד ואף שאני אדם מאמין, אני לא 'רוחניקית' ואני כן עם רגליים על הקרקע,
וכן יש לי רגעי קושי וכשיש לי הסתבכות פנימית, לא תמיד כל מה שציינתי עובד לי,
והרי אם אהיה "מתוקנת", כאחת שאוהבת עומק, ישעמם לי, אך בסך הכל כבר 14 שנים קל לי יותר להכיל את רגעי הקושי,
ומי שמכיר אותי טוב, יודע כמה אני רגישה ומרגישה.
זה לא שהכאב לא קיים, אבל למדתי על בשרי לתת לו מקום, לנשום לתוכו, לבכות אותו, אבל ממש ככה עם הלב,
למדתי להבין שכשאני לא נלחמת בכאב, בפחד, בעצב, ומאפשרת להם להיות, הם פשוט מתפוגגים להם.
חזרתי לאחרונה שוב למפגשי ימימה עם אורנה ומבחינתי התחושה היא של שיבה הביתה,
יש בלימוד של ימימה העמקה מאד שורשית שמרגע שלומדים את התובנות הללו, הן משנות חיים ויותר שקט בלב. 

ראשון לציון, הנה אני שלך / אסנת מירל אורון
"רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם", ושיבת ציון היא ייעודם.
טלית לך, שני פסים ומגן דוד כחול.
בך המושבה, עוצב, הונף לראשונה הדגל, והכתום, פרי ההדר, לך הוא סמל.
"התקווה" הושרה בך לראשונה, את הראשון לציון ולא בכדי, נוף ילדות מולדתי.
המרחב בילדותי, טעם תפוזים בפי, הטבע הנגיש, כלניות וחצבים, השדות, המרחבים.
ופרדס שנעקר לו מול חלון ביתי, נבנות להן שכונות, תחנת רכבת, מתחמים ורובע עסקים.
הגימנסיה הריאלית, הזיכרונות של בית הספר, אצלי בגוף, במעמקים, את לי שורשים.
פארקים, אנדרטאות, גן מוסיקה ובעברית, עיר צביון ועיר מורשת, מוזיאון, מדרשת ציונות,
בניין פקידות, רוטשילד הברון, זאת היסטוריה מתחדשת.
גן המושבה, גן העיר, נקודת מפגש של רוטשילד הרצל, וזיכרונות על מוישה דודל.
המדרחוב, שדרת הדקלים, ואני יושבת על ספסל עם סבא וחברים, מקשיבה לסיפורים.
התרבות ממך צמחה- החינוך והשפה, ב'חביב' הראשון, אליעזר בן יהודה.
בית הכנסת הגדול, ושנים עשר שבטי חלונותיו ויטראז', וסבי מול ביתו ברחוב אחד העם, יושב לו על ספסל.
חולך ניתז בי לכל עבר, ואני גלשתי דיונות חולותייך, קטפתי תפוזים בפרדסייך.
לא הכל היה ורוד, את עברת גם תלאותייך, הפצצות של המצרים במלחמת עצמאותך, ובנית עצמך בכוחך, על אף דמייך.
מתחמי הופעות וליד גלגל ענק, מוטלים שם אגמייך, עופות מים, ציפורים נודדות, גם הן כמוני, הן תמיד חוזרות אלייך, לנשום את מרחבייך.
ובאר לך, "מצאנו מים", חקלאות, הגפנים, יקבי כרמל, ענבים, זה טעמו של יין.
חוף ים למרגלותייך, בתי קולנוע, זה אופייך, עיר הקניונים ואחד זהב לראשך.
משחקי הרחוב, האופניים, קלאס, קפיצות על גומי, חבל, המחניים.
ילדות שלא היה בה כלום והכל היה בה, הצפיפות שבבתים, במרחק נגיעה צרכניות, חיים בלי טכנולוגיה וחברויות עמוקות, הפשטות והשלמות.
וגר בך אדם אחד חלבן, זה סבא ישראל ז"ל שלי, שחילק חלב במזיגה, באהבה רבה, על חמור ועגלה.
שרשרת עם כיתוב ציון, שהביא לי בהיותי בת מצווה, מונחת יום יום על גרוני.
את החיבור השורשי, לי זה מסמל, אלייך הראשון לציון, לסבא ולארץ ישראל.
לא עוזבת אותך, ראשון לציון, הנה אני שלך.

עת לחשבון נפש/ אסנת מירל אורון 
בעת ההיא כשקולי בי רעד והקראתי תפילה, וקולות העונים מציפים את הלב הנרגש.
אל מול ספר תורה וזיכרונות מבית סבא, והלב המרגיש על מקומו ודיוקו.
לזמן לי רגעים כאלו בדיוק, של לב מחובר, במלוא נוכחותו, התרגשותו, עוצמתו.
עת לחשבון נפש.
לומדת לעשות לי דרך להוביל את חיי, כפי שאני מבקשת לי.
לעשות לי אושר במנות קטנות ולהעריך כל רגע ורגע נתון.
להשלים עם עולם זמני ורגעי אי וודאות ולהרפות מהדברים שאינם בשליטתי.
לנטוע אחיזה עם יתדות, המקרקעות אותי לאדמה פנימית, חמימה ועוטפת.
כשהיקום מזמן לי מצבים, המאותתים לחזק את העוגן בי ובבית הפנימי, 
לנווט את הדרך בהתאם למציאות המשתנה ולהבין שהרשות נתונה בידי לבחור ולהעז, 
לוקחת אוויר עמוק ונושמת נשימת הודיה משערי לבי פנימה, אל שערי השמיים החוצה, 
כשכפות המאזניים של לבי מדויקות וכפות הידיים מושטות לרווחה, לקבל את מה שנכון עבורי.
ולבטוח בלב היודע.