שירים שכתבתי והולחנו
צילום: אלכס מורוזוב
בדרך לנאקו/ להקשבה לשיר
***הקלטת סקיצה מתוך סדנת השירים של רונית שחר***
מילים ושירה: אסנת מירל אורון
לחן: רונית שחר ואסנת מירל אורון
עיבוד: רונית שחר ואלון אוחנה
מול אוויר חנוק, חזק של ריחות, אני עושה לי נשימות,
אנשים על אנשים צפופים בנסיעות,
של ארוך, צמה שהיא לצד, מרגישה את הפשטות.
ריקשות, אופנים, מבטים ומקדשים,
קופים על העצים, הבדים המרעישים,
מקלחות רעועות, מקבצי נדבות, צעקות צעקות,
פרות שהן קדושות, נדחסות ברחובות.
בדרך לנאקו, בין הודו לטיבט,
חבוקה בך חזק, הרבה שקט ואמת,
ראיתי אנשים מאושרים במעט שיש ובשלמות,
אתך הרגשתי ככה, גם אני, מאושרת בפשטות.
שביל צר, צוק אל מול תהום, אני רוקמת חלומות,
דגלים צבעוניים, הבתים הנמוכים,
גוף אל גוף, אתה פה לידי, מרגישה את החיים.
בדרך לנאקו, בין הודו לטיבט,
חבוקה בך חזק, הרבה שקט ואמת,
ראיתי אנשים מאושרים במעט שיש ובשלמות,
אתך הרגשתי ככה, גם אני, מאושרת בפשטות.
ג'ינג'ר ולימון, נפתחת נשימה,
ואתה פה אתי, מחבק את המסע,
מתמכרת למגע, החזק המשוגע, בורחת רחוק,
אבל בלילה בתפילות, רק רוצה עוד, מזה עוד.
בדרך מנאקו, בין הודו לטיבט,
כמהה אליך, מתגעגעת לחבק,
ראיתי אנשים מאושרים במעט שיש ובשלמות,
אתך הרגשתי ככה, גם אני,
ראיתי אנשים מאושרים במעט שיש ובשלמות,
אתך הרגשתי ככה, גם אני, מאושרת בפשטות,
אתך הרגשתי ככה, גם אני, מאושרת בפשטות.
בא לי לילה/ להקשבה לשיר
***הקלטת סקיצה מתוך סדנת השירים של רונית שחר***
מילים ושירה: אסנת מירל אורון
לחן: רונית שחר ואסנת מירל אורון
עיבוד: רונית שחר ואלון אוחנה
רעש, צעקות, שוב שמיכה על הראש,
חשוך פה, לבד, זה רק אני והדף,
אוטמת אוזניים, לשמוע רק אותי,
פעם תילי מילים הוחבאו עמוק במיתתי,
היום לוקחת את השקט, כי בא לי לילה,
מדליקה לי אור, לא נאלמת, יד מושטת, זה רק אני והדף,
וכשמגיע הבוקר פקוחה לי לרווחה אל מול חלון פתוח,
גלויה.
מי שפחד והוא כבר לא, הוא הגיבור של הסיפור, מול זרקורי השמש,
מואר, מואר.
שער סתור ומתולתל, מסתיר עיניים ומבט,
הפרדה שהיא מוחלטת, בין עצמי לבין זולת,
המבט שלי עמום, מול מסך שלי אטום,
פעם הייתי כלי שביר, מתנפצת אל הקיר.
היום לוקחת את השקט, כי בא לי לילה,
מדליקה לי אור, לא נאלמת, יד מושטת, זה רק אני והדף.
וכשמגיע הבוקר פקוחה לי לרווחה אל מול חלון פתוח,
גלויה.
מי שפחד והוא כבר לא, הוא הגיבור של הסיפור, מול זרקורי השמש,
מואר, מואר.
וכשמגיע הבוקר פקוחה לי לרווחה,
גלויה,
אל מול חלון פתוח,
גלויה, גלויה, גלויה, גלויה.
בוכה בך/ להקשבה לשיר
מילים: אסנת מירל אורון
לחן, עיבוד מוזיקלי ושירה/ רומן גרינבלט
בכי מפלח אותך בקולי קולות,
הדמעות, בעיקר באות לך בלילות,
דברת בך אלוהים ולבי עף לכל עבר,
דמי התפרץ לו, בתחושה קשה של שבר.
בכי מזכך ומשחרר, הוא לא מפסיק,
הוא מכאיב לך בנימי נפשך, מכניע ומציק,
פוצע לחתיכות, מנפץ את החומות,
נותנת לו להיות פשוט, פשוט להיות.
זה כבד יותר ממני כשדוקר לך בנשמה,
הדמעות פורצות כגשם, וקודר ומעונן,
במקום של הבנה שהחיים הם בגלים,
הסירה שלׇך שוכנת לה בחוף מבטחים.
ברגעים שכוחים נמצא שם אלוהים,
עוזר לך לקום מתוך בור הכאבים הכי גדולים,
בורא אותך למעלה, לא נותן לך ליפול,
זה גורם לך לצמח ועושה לך גם לגדול.
זה כבד יותר ממני כשדוקר לך בנשמה,
הדמעות פורצות כגשם, וקודר ומעונן,
במקום של הבנה שהחיים הם בגלים,
הסירה שלׇך שוכנת לה בחוף מבטחים.
ומתי שדמעותייך בין כאב להודיה,
וכשהלב הופך לדעת, כך נטעת בך תבונה.
ובמקום של הבנה שהחיים הם בגלים,
הסירה שלׇך שוכנת לה בחוף מבטחים.
מגורשת/ להקשבה לשיר
מילים: אסנת מירל אורון
לחן ועיבוד: רומן גרינבלט
ביצוע: ריטה גרינבלט
מגורשת, מגורשת, מגורשת, אל השקט, אל הלבד,
מבינה שיש זמני ולא תמיד נמשך לעד,
מגלה שהבטחות באש, במים,
לפעמים הן מתפוגגות, הן באות והולכות וסופן להנמס.
עוד בית מתפרק וילדים על מזוודות,
ילדים של פעם פה ופעם שם,
כשאתם לא פה והשקט המנוכר,
הלב שלי הוא ריק ולא מוכר.
ובאמצע הלילה כשהכתיבה בי בוערת,
את המילים והכאב אל הדף מרוקנת, את השקט מדמיינת,
כותבת החוצה למקום הידוע,
מלים שפורצות, ומפלסות להן דרך,
ונותנות משמעות אחרת.
ומתי שמרפה ומגלה, מודה על החושים,
כשמוקירה שיש לי אלו הילדים,
מבינה, אני לא לבד,
ילדי הם בי שזורים,
מתמלאת באהבה,
שלוה ושקט שוב חוזרים.
ובאמצע הלילה כשהכתיבה בי בוערת,
את המילים והכאב אל הדף מרוקנת, את השקט מדמיינת,
כותבת החוצה למקום הידוע,
מלים שפורצות,
ומפלסות להן דרך,
ונותנות משמעות אחרת.
מגורשת, מגורשת, מגורשת, אל החופש— לא לבד.
מרגישה / להקשבה לשיר
מילים ושירה: אסנת מירל אורון
לחן: איתמר יובל
עיבוד: רומן גרינבלט
מרגישה את העולם בלי שכבות של עור ועטיפה,
וכשאני נופלת, מרגישה זאת בעצמה, זאת חבטה,
החשוף והאמת בעולם של הגנות,
וכתפי הרחבות, את הכל הן מכילות.
נטע זר בתוך עולם נמהר,
מאמין בטוב, בתם, ביפי שנשמר,
מרגיש בנימים הכי דקים את האותנטי הגלוי,
חיישנים כה רגישים חותרים לשקט השפוי.
לפעמים עייפה, כי אין לי שקט ומנוחה,
והגוף שלי פועל עם נורות של אזהרה,
הפגיעות הכה גבוהה, מבינה טמונה בה גם עצמה,
מרגישה את הבריאה, התחושה הנכונה,
את האהבה, הריקוד ומקצבי המנגינה.
כשעוצרת מלותי, זה כואב לי בגרון
והלב שלי נצרב מפגיעה ומבט לא במקום,
כשמחרישה קולי, שוב עוד בטן מתהפכת,
וכשמישהו משקר, זאת היד שלי רועדת.
זה הפנים שלי רגיש,
והגוף כלו מרגיש,
את הסדקים שבקירות,
השערות שהן סומרות ואת כל כל הדקויות.
לפעמים עייפה, כי אין לי שקט ומנוחה,
והגוף שלי פועל עם נורות של אזהרה,
הפגיעות הכה גבוהה, מבינה טמונה בה גם עצמה,
מרגישה את הבריאה, התחושה הנכונה,
את האהבה, הריקוד ומקצבי המנגינה.
התחושה הנכונה, את האהבה, הריקוד ומקצבי המנגינה.